שנת מצווה - סיכום

המשימה השלוש עשרה נבחרה עי ברק: צניחה חופשית.

 לחץ, התרגשות שיא, אדרנלין מטורף,  פחד, ריגוש, שמחה ,גאווה ואהבה גדולה.

הזמנו את המשפחה, להיות שותפים למשימה שמסכמת שנה שלמה. חתימה על טפסים, לבישת הסרבל, הסברים, הליכה  לעבר המטוס , המראה, וכעבור 12 דקות באוויר, צניחה חופשית. צניחה שיש בה אמירה גדולה מאוד.הנאה צרופה, חיוך גדול, אושר. סיפוק.שלוש עשרה משימות, שנת מצווה מיוחדת במינה, עבור ילד בעל אישיות יוצאת דופן.

את הפוסט הזה אני כותבת כשנה לאחר שנסתיימה שנת המצווה. ברק בן 14. לא היה פשוט התיעוד הזה, אבל עשיתי את זה. ההחלטה להתחיל לכתוב, לוותה בהרבה התלבטויות , חששות, וגם פחדים.  כדאי ? למה זה טוב? לאן זה מקדם אותי בחיים? האם יהיה לי זמן? איזה צורך זה משרת? מה המטרה?האם אהיה עיקבית? איך אתמודד עם החשיפה ברשת? עד כמה הדברים יהיו אותנטים? ואיך יהיו התגובות? יהיו בכלל? ולאן אפשר יהיה לקחת את כל הפרויקט הזה....

ברגע פרסום פוסט זה אני סוגרת מעגל. מעגל שנפתח לפני כשלוש שנים.  שנה לפני שברק חגג שתיים עשרה, והתחיל להתגלגל לו הרעיון של " שנת מצווה" , שנת המצווה עצמה (ביצוע המשימות) והשנה שאחרי ( סיום תיעוד הפרויקט).  בתחילה מלאכת הכתיבה לא היתה קלה. לא היה פשוט לשתף במחשבות, לחשוף את הרגשות, לקלף את השכבות ולהיות חשופה.   עם הזמן, הכתיבה זרמה והפתיעה אותי . בימים שהייתי יושבת לכתוב, הרגשתי ששיכבה נוספת ממני מתקלפת. שהקשיחות קטנה והרכות תופסת את מקומה.  הרגשתי שמשהו נפתח. התחלתי תהליך שעוד לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי.. התגובות הרבות שקיבלתי חיממו את הלב, בד"כ. רוב התגובות נשלחו ישירות למייל שלי, ומעטות פורסמו בתחתית כל פוסט. קראתי בהתרגשות כל מילה ומילה, התרגשתי כשהצלחתי לגעת בנפש אחרת, לעורר רגש אצל מישהו אחר. לעיתים קרוב אלי ולעיתים קרוב לאחר. בסיום כתיבה של כל פוסט מגיעה תחושת ריקנות. התגובות שנכתבו מילאו אותי מחדש.

כתבתי ואני עדיין כותבת ללא מסכות . מהמקום הכי אישי שלי . כמו יומן אישי וסודי .רק שסודי הוא לא היה .כל אחד ואחת מכם לקח את הכתוב  למקום האישי שלו . כל אחד נתן את הפרשנות שלו לדברים ובחר לראות אותם בצורה זו או אחרת . היו שקראו את מחשבותיי, שמכירים את צעדיי, והיו שמכירים קצת מרחוק ועי הקריאה הרגישו קרובים מאוד.. למדתי בשנה הזו להסתכל ולהתבונן על תהליכים , ללמוד לקבל את התגובות, ההארות והערות. לעיתים הבנתי כי את שאמרתם לי- אמרתם לעצמכם..   

מטרת הכתיבה הראשונית  היתה תיעוד הפרויקט.בתחילה לא דימיינתי שרמת הכתיבה תיהיה ככ אוטנטית. לא התנסתי בזה בעבר. משהו חדש.  עם הזמן, הדברים זרמו וההנאה היתה גדולה. בחרתי לכתוב.בחרתי לכתוב ולפרסם במקום ציבורי. בחרתי  בכתיבה כדי לנסות ולהגיע לעוד הורה, להאיר את הדרך עם ילדינו המתבגרים, במשהו קצת אחר. להראות שאפשר גם אחרת. בר המצווה יכולה ליהיות חוויה המכילה בתוכה: שמחה, התרגשות, נתינה, סובלנות, דוגמא אישית, אהבה, משפחתיות, הדדיות, כיבוד, מסורת חברות  ואהבת הארץ.    זו שאלה מה אנו בוחרים עבור ילדינו.

 לא היה פשוט. היו מכשולים, לעיתים סלעים קטנים שהייתי צריכה להזיז, בעיקר לעצמי עם עצמי..מצד שני היה  המון סיפוק, היתה הדדיות, שיתוף הפעולה בביצוע המשימות היה מרשים ביותר . יש אהבה, יש קירבה, יש שמחה, יש אחווה. אני גאה על הדרך, על התהליך. התוצאה- יותר ממשביעת רצון.

רגע לפני סיום, בנימה אישית:

אני מאוד מקווה שכל מי שקרא ועקב אחרי הפוסטים לא נפגע מתוכן הדברים. הדברים נכתבו בצורה הפשוטה והבהירה ביותר. מהלב.  באם מישהו נפגע-זה הזמן עבורי לבקש סליחה.

אני רוצה להודות לכל מי שלקחו חלק בפרויקט הזה, לשותפים הגלויים והסמויים,  לכל מי שקרא חלק או את כל השלם, לכל אותם אלו ששלחו תגובות אחרי כל פוסט שפורסם, לכל מי שהעביר את הכתובת של הבלוג לחבר  נוסף .תודה.

 וכמובן תודה גדולה לשרוני, בן זוגי ושותף לחיים, האהבה הראשונה שלי, תודה על התמיכה לאורך כל הדרך, על שיתוף הפעולה המלא להפוך יחד חלום למציאות.

 בעוד ארבעה חודשים מתחילה שנת מצווה חדשה.....