משימה עשירית- ערך אהבת הארץ

היום נכנסתי ל"מאחורי הקלעים " של הבלוג השלי, החלק שאתם הקוראים לא רואים.. כבר כמה חודשים שלא כתבתי, סיימנו את חגיגות בר המצווה ואין מה לעשות, האדרנלין הלך ופחת ואיתו כניראה גם הצורך לכתוב. לאורך כל התקופה "מנקרת" לי המחשבה בראש שאני חייבת לסיים את התיעוד , הרי חוץ מהחוויה שנשארה בליבנו, אין כמו משהו כתוב.. הימים עוברים, השבועות גם כן ובכל פעם אני אומרת לעצמי:" מחר אני אמשיך"...

 אז מה גרם לי לשבת ולסיים את הפוסט הזה שהתחלתי לפני כ ארבעה חודשים? בדקתי מאחורי הקלעים כמה קוראים קראו את הבלוג שלי ונידהמתי לראות שעד היום יש לבלוג שלי מעל 2000 כניסות , ממדינות: ישראל, ארהב, בריטניה, רוסיה, הולנד, גרמניה, שוויץ, צרפת וקנדה, לא להאמין אבל זו האמת, וזה מה שהחזיר לי את החשק לכתוב. רק מהחודש האחרון יש כ 80 כניסות... קדימה לכתוב, ולהמשיך בתיעוד, הלוואי ואתן השראה לעוד כמה משפחות...

את הפוסט בנושא אהבת הארץ אני פותחת בצורה אחרת מכל שאר הפוסטים.

ערך" אהבת הארץ"- משימה מספר 10- טיול בשביל ישראל עם לינה בשטח.

המשתתפים: ברק, גולוש ויותם.

ביקשתי מגולוש (למי שעוד לא מכיר, כינוי למיכלי אחותי הקטנה) שתנסה לסכם את מה שחוו יחד היא, יותם(בעלה) וברק. מביאה את הדברים כפי שנכתבו:

" אפשר להתחיל לפני כ 13 שנה כשברקי נולד ואני הייתי בעצמי נערה מתבגרת בכיתה ט, לא רחוק ממנו היום. אני השתנתי ואפילו הפכתי להיות מיכל כהן, וברקי גדל והפך להיות ילד גדול.  שנינו לא זוכרים איך היינו פעם, אבל אחרי הסופ"ש הזה גילינו שנינו יחד עם יותמי – אנשים חדשים.

הקדמה קצרה: נסענו לאזור חוף הכרמל, ישנו בחוף הים של מושב מגדים. אכלנו מרק ופתיתים לארוחת ערב ובבוקר דייסת שיבולת שועל (נכון, קצת הארד קור בשביל ברקי אבל ...). במקום להמשיך לספר את הפרטים היבשים של הטיול כמו מה אכלנו ומתי, כמה עליות עלינו, כמה זמן לקח כל מקטע וכו' אני מעדיפה לשתף את הקוראים בחוויות שחווינו.   

גילינו את ברקי החמוד שהופך לאיש גדול. סקרן, חוקר, שואל שאלות, מחפש תשובות, יוצא קצת מעולמו המוכר ובודק מה קורה בחוץ, מקשיב, מפנים, מיישם. יותמי ואני מרגישים שבטיול הזה פתחנו לברקי כמה דלתות לעולמות חדשים. בטיול הזה לא היה אוטו קרוב, מקלחת, מסעדה או סופר, היה מה שיש לך בתיק, מה שיש לגולוש ויותמי בתיק ומה שיש מסביב בטבע. ואז אין הסחות דעת. ונשארת רק החברה להנעים את זמנך. דיברנו על החיים: דיברנו על הסטארט אפ של יותמי, דיברנו על השקעות, מניות (מושגים של "גדולים"), דיברנו על העתיד, על מה תרצה להיות, על מה אתה יכול להיות (מה שתרצה), על העולם הגדול, על המשפחה, על זוגיות, על הדברים החשובים בחיים, על איזה אוכל אתה אוהב, אולי אתה אוהב ובכלל לא טעמת, למדנו איך מנווטים בשטח, מה זה נ. טריג, איפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים. 

נוסף על 15 הקילומטר שהלכנו (כבוד) יחד, מנווטים במפת סימון השבילים, הרגשנו שהצלחנו קצת להכניס משהו מעצמנו ומהשקפת העולם שלנו לעולם המתהווה של ברקי.

היתה לנו אווירה טובה, פתוחה, מזמינה, נעימה וקלילה בטיול הזה, ואם ברקי ייקח איתו לחיים אפילו רק דבר אחד, מה שיבחר – דיינו.

מה שחשוב הוא – שמהיום ברקי אוהב לשתות קפה שחור. הצלחנו!"

תודה אחותי  על  השיתוף האותנטי של  החוויה שעברתם יחד בסוף השבוע הזה.

אם אני חוזרת כמה ימים אחורה, המשימה התחילה כשברק קיבל מייל מגולוש  ובו מעין הכנה מוקדמת למצפה לו בשישי שבת הקרוב. רשימת ציוד שעליו להכין, ובכלל טקסט מזמין לסוף שבוע בארץ ישראל היפה. אני לא יודעת אם זו הרגישות יתר שהתעצמה אצלי בשנה האחרונה או שכל מי שהיה קורא את המייל שגולוש כתבה היה מתרגש, אבל היה משהו במילים שנכתבו כל כך מהלב, בצורה כל כך קולחת, אוהבת ומזמינה, שגרמו לי להזיל דימעה:

"ברקי היקר והחביב,

לקראת יום שישי הקרוב, בו נטייל בשבילי ארץ ישראל היפה שלנו, הכנו עבורך רשימת ציוד. אנא וודא שביום שישי יהיו לך את כל הדברים:

- תיק נוח למשך יומיים הליכה (על הצדדים שלו נשים מזרוני קמפינג)

- שק שינה

- מזרון קמפינג

- פנס (עדיפות לפנס ראש)

- כלי רחצה מינמליים ביותר (לא מתקלחים :) )

- מינימום בגדים (חולצה להחלפה, ואולי גם תחתונים)

- מעט נשנושים - רצוי כאלה שלא שוקלים כמעט בכלל ולא נמסים בשמש, מספיק נשנושים לשלושתינו

- כובע

- קרם הגנה

- משקפי שמש

- אולר אם יש לך

- 2 בקבוקי מים של ליטר וחצי

- נעליי הליכה סגורות

- גרביים להחלפה

- בגד ים

- מגבת קמפינג (כדאי מאוד, כי היא מאוד קלה)

- כפכפי אצבע

- מצלמת המחוברים שלך

- חולצה ארוכה ללילה (לא משהו כבד, חולצה קלילה)

תוודא שנשאר לך מקום בתיק כי האוכל יתחלק בין התיקים של שלושתינו.

התכנון הוא להתחיל מסלול לא ארוך, לישון כניראה בים ולהמשיך בבוקר את המסלול, באזור הכרמל (איזה כיף!!). אנחנו מתכננים לעשות קטע משביל ישראל (תקרא קצת בגוגל).

ארוחת ערב מתוכננת להיות משהו קליל שנבשל לעצמנו, ובבוקר סנדביצים, קצת ירקות ומשהו בסגנון הזה. אם יש משהו שאתה לא אוכל - תגיד לי.

אל תביא שום דבר שאינו הכרחי, כל מה שתיקח הולך איתך על הגב.

התכנון ליציאה הוא בסביבות 16:00-17:00 מתל אביב.

תשאל את אבא ואמא אם הם יכולים להקפיץ אותך אלינו כדי שנוכל לצאת ללא עיכובים.

תתחיל להתאמן בשתיית קפה שחור!

תתקשר אם יש לך שאלות,

נשיקות וחיבוקים!

גולוש ויותמי"

אז כל שנותר היה לארוז תיק ולצאת למסע.

ברק הכין תיק, ולקח את כל אשר היה צריך לסוף שבוע שהמהות שלו- טיול בארץ ישראל, עם תרמיל על הגב שכל  שיש בו- זה מה יש ועם זה  צריך להסתדר (עניין התיק חיבר  אותו ישירות להבנה ולחשיבה שיש לעשות סדר עדיפויות במה שמים בתיק, מה באמת נחוץ ועל מה אפשר לוותר? מה אני רוצה לקחת לעומת מה אני צריך? הזדמנות מצוינת לקבל החלטות ולדאוג בצורה עצמאית ואחראית  ליומיים הקרובים עבורך.  יומיים שמה שארגנת/הכנת/הבאת מבעוד מועד יהיה איתך, ומה שאין- אין.הקפצנו אותו לנקודת היציאה( הבית של גולוש ויותם) . הפעם הבאה שפגשנו אותו היתה למחרת בערב....

ארוחת שבועות כבר היתה בעיצומה כאשר השלושה חזרו הביתה.  הם הגיעו ישר לקינוח אצל סבא וסבתא והחוויות- מדהימות. התבוננתי מהצד מקשיבה לשלושתם, כל אחד מנקודת מבטו משתף במשהו אחר. הטיול הזה לא היה חריג בנוף משפחתנו, מאז שברק קטן אנחנו מטיילים המון בארץ, מסלולים קלים וקשים, מאתגרים ומלאי חוויות, סולמות, חבלים ויתדות, הרים וואדיות, נחלים, ומעינות. הפעם האוטו היה מחוץ לתחום .  ברגע שהגיעו לנקודת ההתחלה, מה שלקחת איתך על הגב- זה מה שיש לך. אין את אבא ואמא שאירגנו תיק וחשבו מה צריך לקחת, אין מי שיגיד לך מתי לשתות ומתי לאכול, יישמת בשטח את מה שלימדנו כל השנים, החלטת מה לארוז בתיק, מה נחוץ ומה פחות, תירגלת סדר עדיפויות בעצמך, למדת שאם תיקח הרבה דברים- התיק יהיהכבד כאשר צועדים 15 ק"מ.. תירגלת איך מתחלקים עם אחרים, מבשלים בטבע ומקימים אוהל, איך שותים קפה שחור ואוכלים טונה מקופסא..  הארוחות בשטח, הלינה תחת כיפת השמים, האתגרים, החוויות, הלמידה, ההרפתקאה,  כל אלה היו הערך המוסף מהטיול.

אהוד מנור כתב:

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי."

ערכים שכללנו תחת אהבת הארץ :איכות סביבה, אומץ,גאווה, גבורה ותקווה,שמירה על הטבע, פטריוטיות ,מעורבות ,אותנטיות ודו קיום .בטוחים כי המסע הקצר בשביל ישראל השאיר בך ולו מעט מכל שהזכרתי. נכון שלטוס לחו"ל  למדינה זו או אחרת, לדיסנלנד /פורטה ונטורה/האפטלינג וכו  נשמע בעיניכם הילדים  תמיד מענין ומרגש יותר, אל תשכח ברק, אין לנו ארץ אחרת ויש המון מה לראות בארץ ישראל, כל כך הרבה נחלים, מעיינות ומערות שמורות טבע, אתרים היסטוריים והרבה פינות חמד , מקווה שתהנה ותתרגש גם מהם.

גולוש ויותם, הזדמנות נוספת להודות על הזמן שהקדשתם, המחשבה על תכנון המסלול וכל הפרטים הקטנים!

הלב שלכם כל כך גדול!

 

משימה רביעית - ערך צניעות

חזרתי מהעבודה אחרי יום עמוס במיוחד, כל שרציתי היה להעלם לאיזה שעה- שעה וחצי. להתנתק. להתנתק מהטירוף, מה"כאן ועכשיו" וממהירות המידע שזורם בחיי היום יום, מהשעון שמחוגיו טסים ולא עוצרים לרגע לנוח, מהימים שמתחברים, השבועות שכבר מזמן הפכו למשהו אחד בלי שום עצירה בדרך. רציתי שקט. בלי טלפון נייד, טלפון בבית, מחשב, מיילים, מסרונים,what’s up, viber , בלי ליהיות ON LINE   בכל רגע נתון. כל שניה צפצוף של משהו אחר.... " בואי שבי איתי רגע במרפסת " הוא קרא לי איך ששמתי את התיק שלי על השיש במטבח.

"בואי שבי לידי, למה את עומדת?" לא הבנתי מה קרה, יש לי כל כך הרבה מה לעשות, רק נכנסתי מהעבודה...  "יש לי 2 בשורות, אחת טובה השניה פחות במה להתחיל?"   "בפחות טובה "עניתי , העדפתי לקבל את הגרוע ישר  . "טוב, אנחנו יוצאים ללינה במדבר באוהלים, החלטתי לשנות קצת את מיקום משימת הצניעות ולהעבירה למדבר..."  "או קי " עניתי, מנסה להתאושש מ”המכה” שזה עתה ניחתה עלי, אם יש משהו שאני לא אוהבת זה לישון באוהל, וכוללללם יודעים את זה. "ומה הבשורה  הטובה?" שאלתי, והוא ענה:" נוסעים רק ללילה אחד ולא לשני לילות. לא היה מקום לשני לילות..."

נשמתי לרווחה.

לילה אחד אני אשרוד, זה לא כל כך נורא. אני אקח את השמיכה שלי, והכרית, ואנסה להנות... (עניין הכרית כבר נחשף ברבים במסיבת יומולדת של שרוני- בקטנה ..)

"את הפוסט הזה התחלתי לכתוב תוך כדי תנועה,  בשונה מהפוסטים שכתבתי אותם תמיד מספר שבועות לאחר התרחשותם. מילים אלו אני כותבת במחברת ספירלה משובצת, בעט פיילוט כחול, כי אין מחשבים, אין אייפד, אייפוד, PSP, אייפון או טלפון (אייפון יש אבל הוא לא בשימוש אלא רק במיקרה חירום).

7:45 יצאנו מהבית ברחוב משה ארם :3 ילדים, זוג הורים, מזוודה , הרבה ציוד ובלי אף מכשיר אלקטרוני.   הללויה !!!

נוסעים בכביש 6, יום שישי 13/4/12, אנחנו כמעט לבד על הכביש, 103 FM מתנגן ברדיו, שירי ארץ ישראל.. רבקה זוהר בידיוק שרה:" מה אברך לו ,במה יבורך "ברק שקוע בקריאת ספר"משחקי הרעב", קרן-אור קוראת "בון" ואיתמר –עייף.

קבענו להיפגש באלונית בכביש 6 , מעין טקס קבוע של שרוני והילדים בכל טיול שהם יוצאים יחד. הגענו לנקודת המפגש. גולוש ויותם הגיעו אחרינו ומיד אחריהם משפחת ברודו בהרכב מלא. מי היה מאמין- משימת צניעות יחד עם שתי האחיות שלי. הרווחתי!

כבר יומיים שאני חושבת להתחיל לכתוב , הפעם לתעד את משימה תוך כדיי ולא בדיעבד. את האמת שלמרות כל הקיטורים שלי על שינה באוהל, מקלחות משותפות והרבה חול- אני מאוד נירגשת. ברדיו מתנגן לו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב..." שמחה מאוד שזרמתי עם הרעיון לשנות את המשימה המקורית והייתי פתוחה לשינוי (כי מי מאיתנו אוהב שינויים??אבל כניראה שהגיל, והחיים שעוברים עזרו להגיע למצב שאני מאפשרת לעצמי לחיות עם השינוי ולהפיק ממנו את הטוב מבלי לחשוב על מה יכל היה ליהיות במקור וללמוד כמובן להנות מהחדש.)

במקור המשימה היתה צריכה ליהיות באזור ספטמבר, לבלות סוף שבוע ללא מכשירים טכנולוגיים, בלי טלויזיה, מחשב וכו. אך בשל הסמיכות ליום הכיפורים שעברנו באותה מתכונת מצאנו לנכון לדחות את המשימה. בהמשך כבר שודרגה המשימה לאזור סטרילי  יותר- לילה במדבר, 120 ק"מ לפני אילת, צוקים, "לב המדבר".אז נסענו לסוף שבוע, בכפר אקולוגי, התנתקנו מהציביליזציה ומהחיים המודרנים וחזרנו אחורה בזמן.

חגית (אחותי) ויואב החליטו להצטרף עם הילדים שלושה ימים לפני .גם גולוש ויותם. לא אמרתי את זה בקול רם אבל התרגשתי נורא. פעם ראשונה שאנחנו נוסעים בהרכב שכזה,  לסוף שבוע לא שיגרתי, המחייב את כולם להיצמד לכללים שקבענו. אם אני אהיה כנה עם עצמי אני חושבת שמאוד התרגשתי מהפירגון של האחיות שלי. המחשבה לקחת חלק מהפרויקט הזה וכמובן הביצוע- זה לא מובן מאליו. ההתגייסות, ההשתייכות, ההרגשה כי הם חלק מזה- גרמה לי לדמעות של התרגשות. מנסה לדמיין את ילדיי שלי בעוד כ 30 שנים במערכת יחסים מכבדת, אוהבת ומפרגנת שכזו.

עצירה ראשונה- אלונית כביש 6, נקודת מעבר שהפכה למסורת בטיולים. משם ממשיכים  למכתש, לחולות הצבעוניים, לאחר מכן מסלול בנחל גוב (מומלץ!! לכל חובבי המסלולים האתגריים)ואז לצוקים- לאוהלים.

אני סקרנית לדעת עם אילו חוויות ברק יחזור, מה הוא ילמד? איזה ידע ירכוש? מה הוא ירגיש? אילו חוויות יחווה? מה ישאר איתו לעוד מספר שנים? מה הוא ייקח איתו מהחוויה השונה הזו. הדבר היחידי שידעתי בעניין : איזה מסר אני רוצה להעביר.

הקופסא נפתחה בעצירה הבאה במכתש כאשר סביבנו חולות צבעוניים והילדים כבר רצים למלא את הבקבוקים... בקופסא היה כתוב:

"נסו לא להיות אנשים של הצלחה, אלא נסו להיות אנשים של ערך" (אלברט איינשטיין)

בערך צניעות כללנו:ריסון עצמי, רגיעה,סיפוק צרכים והסתפקות במועט.

במאה ה 21, בתרבות המערבית בה הטכנולוגיה מאפשרת קידמה , מכשירים טכנולוגים חדשים שנולדים בכל יום מחדש, כמות הגירויים לילדים היא עצומה.

בעולם של היום,חשוב במיוחד בתקופה זו, בה אתה ואחיך גדלים, לשמור על צניעות ודרך ארץ.  תמיד לזכור שמכל אחד ניתן ללמוד דבר מה. זה באמת גדול ליהיות גדול, אבל זה עוד יותר גדול- ליהיות אנושי.

אמנם הדברים החומריים נמצאים בסביבתך אך אל תשכח שהם לא העיקר. החומריות לעיתים מסיתה אותנו מהדרך והחוכמה היא לא רק לצמוח לגובה (ולרצות עוד עוד ועוד ) אלא לצמוח לעומק.

כמי שלומד במגמה לאומנות פלסטית הרשה לנו לצטט את פרנסואה דה לה רושפוקו:

הצניעות כמוה כצללים על דמויות שבתמונה. הם מעניקים להם עוצמה ומבליטים אותם."

זכור משפט זה בהמשך דרכך."

לאחר בקבוקים מלאים בחול צבעוני, 3 שעות של מסלול בנחל גוב המדהים יצאנו למתחם לב המדבר שבצוקים.

השהייה ב"לב המדבר" היתה נעימה בסך הכל.(למרות החששות משינה באוהל ככה באמצע החיים...) מתחם חדש, נקי, מטבח פתוח באמע הנוף המדברי, מקלחות ושירותים  חדשים ומלא חוללללללללל. מכל כיוון מדבר מדבר ומדבר.

השהייה עצמה היתה רגילה, ארחות ערב מקלחות, פויקה בלילה שיותם הכין, למחרת טיול במדבר באזור בעזרתו האדיבה של תושב המקום עומר  דוידמן, כל אלה היו דברים שעושים בכל טיול, זה או אחר.

אז מה היה בכל זאת שונה? מה היה כל כך מיוחד בסוף השבוע הזה? חיינו סוף שבוע בפשטות וצניעות ללא כל החומריות שסביבנו. רציתי שנרגיש ונהנה  מהטבע, מהנופים המרהיבים של הדרום, המכתש הגדול, נחל גוב, שוחחנו  אחד עם השני פנים אל פנים, הילדים נהנו מלקפוץ על ערימות חציר ולעבור מאוהל לאוהל. חיפשנו  תרנגולות "לא עצבניות" ונהננו מהמרחב, מהמדבר, מהחולות, מהשקיעה. והרגשנו .וראינו. ודיברנו. וחווינו חוויה עוצמתית, משפחתית, צנועה, מחבקת ומלכדת. ואהבנו.ונמשיך לאהוב.

והחלטנו שנעשה את זה פעם בשנה . ממליצה.

הנסיעה הממושכת ברכב (בכל זאת צוקים נמצאת 120 ק"מ לפני אילת..)ללא  מכשירים טכנולוגים, ילדים שאינם "דבוקים" למסך של מכשיר אלקטרוני, שירי ארץ ישראל היפה שמתנגנים ברדיו  , תיזכר כחוויה ללא ספק.מי היה מאמין שנשרוד סוף שבוע שלם בלי טלפונים, מיילים, ומשחקי מחשב למינהם.עצם העניין להתנתק מכל הטכנולוגיה, לילדים שלנו, זה לא דבר של מה בכך. אני שמחה ומלאת הערכה על שיתוף הפעולה.

"את יודעת אמא, זה לא היה נורא בכלל. אפילו נהנתי. הרגשתי שדיברתי יותר והכרתי דברים באנשים שהיו איתנו שלא ידעתי.." (ברק)

 (החלק שכתוב בכחול נכתב תוך כדי המשימה )

משימה שמינית - ערך שאפתנות

"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע."

קשה לי מאוד להתחיל ולכתוב על המשימה הקשורה לערך שאפתנות. אני מנסה באמת ליהיות כנה עם עצמי ולהבין  ממה זה נובע. האם זו העובדה שרציתי שזה יהיה ערך מצוינות ושרון התעקש שלא, וויתרתי כי הבנתי שהוא צודק,?או  שהייתי צריכה להבין שהלחץ למצוינות יכול לגרום להפך לקרות.. ?  האם זה מהמקום שאני לא רואה את ילדיי שואפים אל מעל ומעבר כמו שהייתי רוצה ולעיתים מסתפקים בדברים כמו שהם?   האם זה התסכול ששאפתנות זה  לא נושא  שאפשר ללמד אותו כמו 1+1 או כפל/חילוק /חזקות ואניטגרלים, והרעב הזה לא קיים בהם...?האם זו המציאות שאני חייה בה ורואה שילדיי הם לא כמוני? (וכניראה טוב שכך..) הרי הבטחתי לעצמי שאתן להם לחיות את חייהם כפי שהם רוצים ולא אנסה להגשים  את חיי דרכם.האם זה מה שמציק? המחשבה שאולי יהיה להם קל יותר כשלא הכל  צריך ליהיות מושלם ומוקפד, היא זו שמערערת אותי. ואיך אני חיה עם זה  שהאני הפנימי  שלהם לא ידבר אליהם מבפנים ויצעק:" עוד קצת, אפשר לעשות את זה עוד יותר טוב, עוד יותר מוקפד, עוד יותר מושלם.. מושקע. " ואולי , 50 % שלי זה 100% של מישהו אחר(כמו שמישהי מאוד מדייקת אמרה לי לפני מספר חודשים) אולי זה מה שמלחיץ אותי, שאולי זה באמת נכון...? ואפשר להוריד הילוך והכל יהיה בסדר....

אז מה כל כך קשה לי ולמה היה לי חשוב כל כך  לכלול את הערך הזה ברשימת שניים עשר הערכים? מה היתה המשימה שסימלה יותר מכל הרעיונות שהיו לנו ולבסוף החלטנו ללכת  על  שאפתנות (ולא מצוינות)? ומה שיעביר את זה יהיה קיר טיפוס?

קיר טיפוס יכול ליהיות קיר גבוה, יכול ליהיות קיר גבוה מאוד. יכול ליהיות בו מסלול קל, בינוני ,קשה וקשה מאוד.מגוון האפשרויות הרחב שיש בו מסמל את מגוון האפשרויות העומדות בפנינו ביום יום בפרט ובחיים בכלל..האם נבחר בדרך קלה ונגיע ראשונים למעלה, או אולי נלך בדרך ארוכה יותר אך בטוחה יותר? אולי ארוכה אך מהנה יותר? או קצרה וקשה אך נגיע ראשונים , אולי נבחר במסלול פשוט כדי לא להתאמץ או שנבחר במסלול מאתגר כדי להוכיח לעצמנו (ויהיו כאלה שיהיו עסוקים בלהוכיח לאחרים) שאנו מסוגלים ואף יותר..ועוד כאלה ואחרים. האפשרויות ככ רבות ואומרות המון.(חשבתם פעם איפה הייתם ממקמים את עצמכם במגוון האפשרויות?)

גיא חובב קירות טיפוס, אני לא בטוחה שהוא עושה את זה באופן קבוע אבל ללא ספק זה אחד התחביבים שלו.את גיא אני מכירה מאז שהיה בן 6, ילד בלונדיני עם אף קטן וסולד, אני חושבת שמיד אימצתי אותו ליהיות האח הקטן  שלא היה לי וצירפתי אותו לאחיות שלי , ובמיוחד לגולוש (שהיו קרובים בגיל והפעילויות המשותפות היו רלוונטיות מבחינת תחומי עניין). מלווה אותו מזה 23 שנים לעיתים מהצד, לעיתים מקרוב יותר, בעיקר מהלב שאוהב . וב 14 שנים האחרונות אני גיסתו והוא גיסי אבל באמת אני מרגישה שהוא כמו אחי..                   

 שאלתי אותו אם יסכים ליהיות שותף לפרויקט, למסע המשפחתי שלנו, לחוות עם ברק את החוייה של קיר טיפוס וכמו שחשבתי התשובה היתה חיובית. גיא אסף את ברק והם נסעו למתחם קיר טיפוס שביד חרוצים. ביקשתי ממנו מבלי שברק ידע שיעשו כל מיני מסלולים, קלים/קשים/מאתגרים יותר ומאתגרים פחות. רציתי שברק יחווה את המגוון, רציתי שיחווה קושי, שלא יוותר לעצמו בקלות, רציתי שילחם! ולאחר מכן שיחווה את תחושת הסיפוק האדירה לאחר מאמץ גדול. ( ושוב עלתה בי המחשבה האם יכול ליהיות שתחושת הסיפוק תגיע גם אם לא יתאמץ?  ) 

חייבת להתוודות (למי שלא הבין את זה עד עתה) שהכתיבה של הפוסטים שלי מאוד נקיה, אישית, ריגשית, בלי שום מסכות, מאוד מאוד אותנטית, לטוב ולרע וחייבת לומר שהנושא מעסיק אותי לא מעט. לומדת במשך הזמן להפריד את הרצונות שלי כאדם/אישיות מהדרך שבה ילדיי חיים את חייהם. ההכרה כי עשיה בינונית היא לגיטמית ולא בהכרח לא טובה. וכי 100% של מישהו אחר, לא היו עוברים אצלי את ה 40%... מעסיקה אותי לא מעט. עם איזה תסבוכת אני מסתובבת? מאיפה זה בא? האם תמיד הייתי כזו? כמה זה מקשה עליי בחיי היום יום? וכמה הנושא הזה  מעסיק אותי מאז שהחלטתי שאני רוצה לכלול ערך זה ברשימה. למה זה כל כך היה חשוב לי? ומה אני מנסה להגיד? איזה מסר אני רוצה להעביר? האם לא הלכתי רחוק מידי...?

 החיבור עם גיא לסוג זה של פעילות היה חיבור מנצח.גיא, הוא הדוד הצעיר של ברק. זו ההגדרה הפורמלית, על פני השטח זו הדמות הכי מבינה בנושאים של בני הנוער. זה אותו אחד שהכי קל לדבר איתו טכנולוגית, שהכי מבין, שהכי יודע ושהכי עוזר בכל בעיה מהסוג הזה. והרי זה מה שהילדים לנו מרגישים שהם צריכים...

  הם יצאו  יחד למשימה ,  בטוחה שהיתה התרגשות לשני הצדדים לחוות כמה שעות יחד, אחד על אחד, בלי אחים צעירים שצריכים גם את תשומת ליבו של גיא, בלי משפחה מסביב, רק שניהם וקיר הטיפוס בפעילות שכולה כיף בסופו של דבר. הם חזרו כעבור מספר שעות מרוצים ועייפים עם ידיים אדומות וכואבות  ועם חוויה מאין כמוהה. שמחתי על החווויה, שמחתי על ההזדמנות של ברקי, ליהיות עם גיא יחד כמה שעות  ולעשות פעילות שכזו שמשלבת כל כך הרבה יחד. הביחד הזה של שניהם (שאני חושבת שמעולם לא חוו), הספורט, האתגר, העידוד אחד של השני, ההסתכלות האישית וההצלחה של שניהם יחד לשאוף אל על ולעשות את הכי טוב שהם יכולים.

בחיי היום יום אנו חוזרים ומדגישים כי התוצאה  לא תמיד חשובה, אלא הדרך ואני  בוחרת לצטט קטע מתוך מה שכתבנו לברק במשימה זו:

"מ-9000 זריקות לסל,

הפסדתי יותר מ-300 משחקים,

36 פעמים נפל בחלקי לקלוע את סל הניצחון במשחק – ופספסתי.

כל חיי נכשלתי שוב ושוב – וזו הסיבה שניצחתי"

את הדברים הללו אמר מייקל ג'ורדן, גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים.  שחקן כדורסל בקנה מידה של מייקל ג'ורדן הוא ללא ספק דמות שברק יכול לשאוב ממנה השראה, קריאה של השורות האלה, יכולה להראות חלק שלאנשים לא תמיד קל להכיר בו.

ברקי, כמו שכתבנו לך, אנו מצפים ממך לשאוף ולפתח את יכולותייך אל מעל ומעבר, שתמיד תשקיע את כל שביכולתך ותשאף להגיע רחוק, מקווים שתעשה כמו שאנחנו חוזרים ואומרים :"תעשה הכי טוב שאתה יכול- כי הדרך היא החשובה!"

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה במספר שורות שקראתי :

"בעולם חשובה עד מאוד הצלחה,

מביאה היא שמחה.

אך תמיד יש לדעת כי להצליח בכל

יכול רק אדם החושב שיכול.

כי יכול הוא לקפוץ גבוה מכל,

כי יכול הוא לחצות את מדברי החול.

כי יכול הוא לגבור ולהשיג ניצחון

                                              וכל זה תלוי במידת הרצון. 

                     במידת האמונה בעצמך,תלויה מידת הצלחתך.

                        אם תחשוב כי לא תוכל אז נכשלת.

                                לכן כל אדם חייב להבין ,

                               כי בעצמו ובכוחו חייב הוא להאמין."

אז אחרי שקראתי את המילים כמה וכמה פעמים, הגעתי למסקנה שלא צריך להצליח בהכל, ולעיתים מכשלונות אנחנו צומחים ומצליחים ומה שצריך זה להאמין בעצמנו, ולהאמין שאנו מסוגלים, ולרצות. לרצות באמת.

אלכסנדר גרהם בל אמר:

"אדם הוא מעט ממה שנולד עימו והרבה ממה שהוא עושה מעצמו."

אני מקדישה את הפוסט הזה לגיא, שמזמן אימצתי אותו ליהיות אחי, שתשאף, תצמח ותפתח את היכולות המדהימות שלך, תמשיך לעשות מעצמך את מה שאתה,שתמשיך ללכת עם הלב שלך שיש בו כל כך הרבה מקום של אהבה ונתינה.באהבה גדולה, תמיד.

משימה שביעית- ערך משפחתיות

כשישבנו שרוני ואני והרכבנו את רשימת הערכים היה לנו חשוב לשים את המשפחה/משפחתיות כאחד הנושאים. במהלך בניית הפרויקט חשבתי הרבה על העניין המשפחתי. מהי ההגדרה של משפחה ?

בדקתי את ההגדרה בויקיפדיה ומצאתי פירושים שונים:

"במשמעות הנפוצה של מושג זה משפחה נוצרת על ידי שני בני זוג הנישאים זה לזה, וכוללת גם את ילדיהם.

במשמעות רחבה יותר, המשפחה כוללת קרובים נוספים, כגון הורים של בני הזוג, אחים וכדומה.

במרוצת המאה העשרים ניתנה למושג "משפחה" משמעות רחבה יותר בחברה המערבית, לפיה יחידה משפחתית היא קבוצה חברתית של שני אנשים או יותר המזהים את עצמם כקשורים זה לזה. לרוב על ידי קשר דם, נישואין או אימוץ וחיים ביחד ביחסי קרבה ואף תלות הדדית".

במילון של "וואלה "מצאתי את ההגדרה הבאה: "בני בית, קרובי דם, בית אב, שבט, חמולה, מטה."

ואחרי שאני בוחנת את ההגדרה המילונית מהי באמת משפחה עבורי? האם רק קשר דם? האם חברים הם משפחה? האם תמיד קרובים בקשר דם בהכרח יכנסו תחת הקטגוריה הזו?  התחברתי למילים כמו: "קשורים זה לזה, יחסי קרבה" כמובן שזה לא הכל ומה שלי ברור הוא שקשר דם לא חייב ליהיות בהגדרה של משפחה , ומצד שני הימצאות קשר דם לא בהכרח מעידה על משפחה.. יש דברים מעבר.

חגית נולדה שנה ושבעה חודשים אחרי, 8 שנים היא היתה "אחותי הקטנה" (עד שנולדה מיכל , אני בטוחה שיש כאלה שקוראים עכשיו ואומרים לעצמם:"מי זו מיכל? לאחותה הקטנה קוראים גולוש"), את הילדות שלנו עברנו בעיר גבעתיים, היינו קרובות מאוד בגיל, שיחקנו המון יחד, ובכלל בילינו המון זמן אחת עם השניה. רבנו הרבה, השלמנו, צחקנו. כשבגרנו הפכנו לחברות בנפש ואנו מלוות זו את זו בהדדיות ובאהבה גדולה. היה לי חשוב כי חגית תיקח חלק באחת המשימות וזו נמצאה המתאימה ביותר.

חגית מלווה את ברק מהיום הראשון שנולד. העזרה והתמיכה שקיבלנו ממנה בחודשים הראשונים לחייו ולמעשה ב4 שנים הראשונות לחייו היו גדולים ומשמעותיים. חיתולים, בקבוקים, הזנה(מרק מרוסק), מוצצים, גמילה, היו חלק מחייה בשנותיו הראשונות, ללא ספק הכנה מצוינת לילדיה שלה. השילוב בין אהבתה לבישול ואפיה יחד עם המשימה שנושאה היה משפחתיות היה מתבקש.

"...במשימתך השביעית נשב יחדיו לארוחת ערב חמישתנו. הארוחה תהיה מיוחדת במינה ויוצאת דופן. הפעם לא אמא ולא אבא יערכו את השולחן, יקנו את המצרכים בסופר ויכינו את הארוחה אלא אתה.   חגית תלווה אותך, העזרה שתקבל תהיה תחבורתית (להגיע לסופר) ובאמצעי התשלום. עלייך יהיה לתכנן, לקנות ,להכין, להגיש לכולנו ארוחת ערב. בסוף כמובן גם לפנות את השולחן ולדאוג לניקיון המטבח".

ב 29/1/12 שעת אחר הצהריים, חגית הגיעה. החיבור בינה לבין ברק הוא עמוק ואוהב. הם ישבו והכינו תפריט, חשבו מה להכין, תכננו את הזמן והכינו רשימת קניות.כשחזרו מהסופר וסידרו את השקיות, ניתן היה לראות על פניהם התרגשות רבה.

 מספר ימים לאחר שהצגנו בפני ברק את פרויקט שת המצווה שלו, הוא ביקש שאלמד אותו להכין חביתה, לחתוך סלט וכדומה. הרגשתי שהוא רוצה לדעת מספר דברים בסיסיים על מנת שיוכל להכין ארוחת ערב לכשיצטרך במשימה זו. ובמשך הזמן הוא למד  והכין  מאכלים בסיסים.  עבור ברק להכין ארוחת ערב , היתה זו משימה שדרשה יכולות אחרות. תכנון התפריט, ריכוז מצרכים הדרושים, תכנון הזמן(מה עושים קודם), צד אסטטי (סידור שולחן בצורה מכובדת : מפה, מפיות כוסות  וסידור סכו"ם), מחשבה על סוג  האוכל עבור המשתתפים תוך שימת דגש על "העדפות" של כל אחד מבני הבית וכמובן עניין הסדר והניקיון שלאחר הארוחה. ("אמא, זה לא קל גם לקנות, לתכנן, להכין ובסוף לנקות..")

ההתנסות הזו לא היתה פשוטה עבור ברק. ניתן היה להרגיש לחץ שנבע מביצוע של מספר פעולות בו זמנית או בסמוך, סדר עדיפויות מבחינת ביצוע, מה ראשון , מה שני וכן הלאה. לרגע יכולתי לראות מחשבה מעל ראשו:" איך אני עושה את הכל יחד?"  לשם כך חגית היתה שם:  לתמוך, לכוון, לעזור היכן שצריך לפשט את הדברים, להכניס לוח זמנים וסדר עדיפויות ובעיקר לתת את ההרגשה של הבטחון. והיא עשתה את בצורה מדהימה בעיני עם אמפתיה וסבלנות המאפיינים אותה.

כשאורי (חבר ושכן) עלה  לצלם אותנו כדי שתישאר מזכרת  ניכר היה על פניו של ברק כי הוא גאה. ישבנו כולנו יחד עם חגית לארוחת ערב טעימה להפליא. סביב שולחן אחד קבוצת אנשים מלוכדת, תומכת ואוהבת. זה היה רגע מצוין לעצור ולהביט , לחוש את האנרגיה הטובה , לראות את השמחה, והצחוק, האושר והביחד, הכרת התודה והחיוך של ברק . לא כל יום מכינים ארוחת ערב לאנשים הקרובים, משקיעים מחשבה, טורחים, מכינים מסדרים ולבסוף משאירים הכל נקי ומסודר (לא מובן מאליו בכלל..)

אז מה היה לנו?  סלט ירקות קצוץ, שניצלים, תפוחי אדמה בתנור, סטייק אנטריקוט  ולקינוח: עוגת שוקולד בצורת לב  עם נרות (לכבוד יום ההולדתי שחל למחרת.)בסיום הארוחה כל הכלים נאספו, השולחן חזר לקדמותו, הכלים למדיח ולשטיפה- המטבח ופינת האוכל הוחזרו לבעלת הבית נקיים ומסודרים.

שאלות רבות עולות בנושא של משפחה: מה אנחנו רוצים שיהיה לנו במשפחה? מה חשוב לנו שיהיה במשפחה? האם יש תפקידים במשפחה? האם יש דברים שחסרים אצלנו במשפחה והיינו רוצים שיהיו? האם יש דברים במשפחה שאנחנו מוכנים לוותר עליהם? איך עושים את זה? באחריות של מי לקיים את הדברים? ועוד הרבה שאלות שבשיגרת היום יום אנו לא נותנים מספיק את הדעת עליהם..

משפחה עבורי היא אותם אנשים המבינים אותי, השותפים להצלחות, לשימחה ולכל הטוב, אנשים שיושיטו לי יד כדי לרדת מעץ גבוה , שיהיו משענת  איתנה ויציבה וכתף להישען כשאזדקק. אומרים שמשפחה לא בוחרים וחברים כן, אני הרחבתי את המשפחה שלי עם חברים שמהווים עבורי משפחה. משתדלת להוות עבורם את אשר הם עבורי.

במשימה הזו ניסינו להעביר את המסר שאומנם משפחה לא בוחרים וחברים כן, אך כשיש גרעין איתן מלוכד וחזק המשפחה יכולה להוות משענת איתנה ויציבה . שרוני,אני,ברק קרן-אור ואיתמר. כולנו יחד מהווים יחידה משפחתית חמה ומלוכדת החולקים מרחב מגורים , חוויות, וחיים משותפים. חשוב לנו להדגיש כי הבית אינו רק המקום בו אנחנו חיים, אלא המקום בו מבינים אחד את השני!

אני נושאת תפילה שכשתגדלו, ילדיי, תשמרו על מערכת יחסים אוהבת, מפרגנת ומכבדת, ותיהיו שם אחד עבור השני ברגעים השמחים והשמחים פחות. שימרו על הביחד שלכם- הכוח שלכם יחד הוא עצום.

את הפוסט הזה אני מקדישה לאחותי האמצעית, חגית. חגית היא אחותי לא  רק בשל העובדה כי נולדנו לאותם הורים ויש ביננו קשר דם, חגית מהווה עבורי משענת איתנה ויציבה. טוב הלב יוצא הדופן שלה הנתינה, היושר, החום והאהבה  שלה אינם מובנים מאליהם. אני מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו אחות שכזו. תודה לך אחותי . אוהבת אותך המון.

משימה שישית - ערך נתינה

"...מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו..." יענקלה רוטבליט כתב, דני בסן שר

ושרוני מזכיר לנו את המשפט הזה כל הזמן בשיגרת חיינו.

זה היה לפני כעשר שנים, היינו בסופרלנד במסגרת יום כיף של  בנק לאומי, צלצלתי אליה וביקשתי לקבוע מסיבת  יומולדת לעוד שבועיים. "תתקשרי לפחות חודש –חודש וחצי מראש". כהשגעתי הביתה, פתחתי את היומן (טרם עידן האייפון) ורשמתי לי באפריל שנה אחרי, להתקשר אליה כדי לקבוע יומולדת גיל 4.

כעבור שנה , נפגשנו לראשונה  בקניון רוטשילד בראשל"צ. אחר הצהריים של אמצע שבוע, פקקים, קניון, ראשון לציון. הגעתי עם ברק, אירגנתי ביביסיטר לתינוקת שבבית ,  מסתובבת בקניון לא מוכר, מחפשת את המופע של פיצי הליצנית.. הייתי חייבת לבדוק את ההמלצה שקיבלתי בעצמי.

הקליק היה מיידי. פיצי  כבשה את ברק בקסם המדהים שלה, בתקשורת המדהימה והמתחברת לילד בן 4 שלא ככ אוהב מפעילים/ליצנים וכדומה. השאר כמו סיפור אהבה..

מה יותר מתאים לחבר לערך נתינה מאשר החיבור בין פיצי וברק.? זה היה חיבור כל כך ברור. זה היה גם כל כך נכון. לאפשר לברק ליהיות בצד של הנותן ממקום מוכר ידוע ומחבק.

נאוה, המורה לספורט בגן שושיק, היתה דמות שברק מאוד אהב בגיל שלוש, שאלתי אותה אם היא עורכת ימי הולדת לילדים. התשובה היתה שלילית אבל היא נתנה לי טלפון של ליצנית שהיא ראתה ומאוד מאוד המליצה. מאז גיל ארבע אם פותחים את האלבומים שלנו , אפשר לראות לאורך השנים, את פיצי כמעט בכל יומולדת. בריתה של קרן-אור, ברית של איתמר  ואחר כך חוגגת גם להם ימי הולדת. הטאלנט עוברת בין כל החברים שלנו ולאט לאט השם פיצי הופך ליהיות לשם נרדף למסיבות יום הולדת במשפחת מאור. הילדים לא מוכנים שום מפעיל אחר. כמו דבק מגע שנדבק ולא נפתח. לפעמים הרגשתי שזה כבר פתאטי, אבל החלטתי לזרום עם הילדים. הם מכירים את כל המופעים, את כל השירים, את כל הקסמים וכל הבובות. ולא מוכנים לוותר..

פיצי הפכה לחלק מהמשפחה שלנו, חלק מהנוף של הארועים שלנו. משימת נתינה איתה היתה עבורי סגירת מעגל. אחרי כל השנים שהיא חגגה לנו יכולנו להחזיר ולו במעט לקהילה.

לא היינו אילו צריכים להתאמץ כשחיפשנו משימה לערך נתינה.  השם של פיצי עלה מיד. כמי שהקימה עסק משגשג ומצליח  בעשר אצבעות ידיה,  דואגת לחגוג לילדים שיד הוריהם אינה משגת לממן יומולדת מושקעת  או מקפידה לחגוג לילדים עם מוגבלויות והכל בהתנדבות מלאה- לא יכולתי  לחשוב על חיבור  טוב יותר. פיצי היתה חייבת ליהיות חלק מהפרויקט שלנו פיצי. היא  חלק בלתי נפרד  מהשמחות שלנו לאורך השנים, חגגה ימי הולדת לכל כך הרבה ילדים של חברים ומכרים.

המשימה היתה לחגוג לילד מראשון לציון, נכה בכיסא גלגלים, יום הולדת שהוא כולו בהתנדבות מלאה.

ביקשתי מפיצי באופן מפורש שתיתן לברק לעבוד קשה, רציתי שיחווה את הצד האחר. ליהיות בצד הנותן ולא המקבל. תודה לאלוהים שאיפשר לנו לחגוג לברק לאורך השנים ברוחב לב. הגיעה העת שברק יהיה בצד השני ועוד ללא תמורה. לא כעבודה שמקבלים בסופה שכר אלא נתינה במלוא מובן המילה.

אז הוא הרים, סחב, סידר, הצליח לצלם קצת, ראה את הצד האחר, ראה איך גורמים אושר ושימחה ובסך הכל אני חושבת שהוא מאוד נהנה.

האינטרקציה עם  הילד שחגג היתה נפלאה. דבר שלא היה מובן מאליו. ברקי- שיחקת אותה. שיתפת פעולה בצורה יוצאת מן הכלל, לא נירתעת, השתדלת, עבדת קשה, היית  מרוכז במה שצריך היה להעשות ועשית את זה בצורה יוצאת מן הכלל. הצלחת לתת מעצמך, מבלי לקבל תמורה חומרית. אני חושבת לעצמי  מה קיבלת? עם איזה הרגשה יצאת? עם איזה תחושות/מחשבות נשארת.? על מה חשבת? מה הרגשת?   האם זו היתה חוויה יוצאת דופן עבורך?

בכל מקום ובכל עת יש אנשים שזקוקים לעזרה, צריך רק לפקוח את העיניים להסתכל סביב.

הנתינה דורשת מכל אחד מאתנו לראות את האחר, לזהות את צרכיו ורצונותיו, לאתר את התזמון המתאים לנתינה ולחשוב על הדרך המכבדת של הנתינה עצמה. הנתינה מצריכה מאתנו לכבד את הזולת, להיות קשוב אליו, לגלות רגישות, אכפתיות ואחריות כלפי האחר – להיות רגיש לצרכים של האחר, ולדעת לתת ולא רק לקבל.

הנתינה לאנשים אחרים גורמת לי באופן אישי  להרגיש חיים. כאשר אנחנו מעניקים לאחר מזמננו, ממחשבותינו ומלבנו, כאשר אנו גורמים למי שהיה עצוב לחייך, זה הדבר האמיתי.  אני חושבת הרבה מאז שילדיי נולדו, איך אפשר להעביר להם את הערך החשוב הזה, איך אפשר ללמד ילד צעיר, ללא ניסיון חיים הרגיל שנותנים לו ומספקים את צרכיו לראות את האחר, לתרום מזמנו אולי? מדמי הכיס שלו? ממתנות שקיבל? או אולי זה גדול עליהם ולא צריך עדיין לחשוף אותם למחסור למשל? המחשבות הללו מסתובבות איתי לאורך השנים והחלטתי שלאט לאט אתחיל להסביר, לדבר, להראות  למשל כתבות בעיתונים, כחלק משגרת החיים ואחשוף את ילדיי לצד האחר. לצד של ילדים אחרים למשל, עם מוגבלות זו אחרת, לצד של משפחות חסרות יכולות כלכליות למשל, ילדים רעבים לאוכל וכדומה. לאט לאט אנו מנסים בכל מיני דרכים להראות את הצדדים האחרים בעולם . אנו מחנכים לנתינה אם זה לחברים, עזרה קטנה שלנו יכולה ליהיות עבור מישהו אחר עזרה גדולה, תרומות של בגדים ישנים, צעצועים שלא צריכים, וגם נסיעה למכולת בשכונה הקרובה לשכונה שלנו ותרומה של כסף לצמצום של חוב למשפחה קשת יום.  כל אחד בדרך שיבחר לנכון, כרגע אנחנו מכוונים, עד שזה יגיע מעצמו.... .

כמובגרים אנו חווים את הנתינה בחיי היום יום. לא פעם אנחנו תורמים לארגון זה או אחר, פוגשים את ילדי הצופים בסופר ומוסיפים לעגלה שלנו עוד כמה  מוצרים בסיסיים  כדי להוסיף לעגלה שבחוץ, לפני החגים משתתפים במבצעי איסוף המזון, יש מי ביננו שגם מחלק חבילות באופן קבוע לניצולי שואה ומי מאיתנו שעוסק בפעילות התנדבותית מסוג אחר.

רוב פעילויות הנתינה/העזרה נעשות בשקט,אלו דברים שלא מדברים עליהם. ללא ספק חשוב  לתת בסתר גם כדי לא לפגוע במקבל, אבל את הילדים שלנו, האם אנו חושפים לנתינה? עד כמה ילדינו חשופים לאפשרויות השונות? מה יהיה הערך המוסף לילדינו שיחוו נתינה בעצמם. ?באילו דרכים ניתן לחשוף את ילדינו לנתינה ועד כמה זה חשוב? למעט ההתרמות בבתים, והטלפונים בערב מהאגודות השונות, מה עוד עושים? איפה הדוגמא האישית שלנו? חשוב לתת לילדים את החוויה שבנתינה, ללמד אותם לתת בהתחלה , ליהיות עיקבי ולהתקדם במעשים, בדרכים, ולהגיע למצב שירגישו סיפוק מהנתינה שלהם.

"מי שנותן- מקבל, פתח את ידך לאחרים ולאחר מכן היא תתמלא ותעלה על גדותיה".

 אני חייבת לנאוה תודה גדולה על שהכירה לי את הבחורה מלאת הכישרון, חרוצה שאפתנית שהשמיים הם גבול עבורה. בעשר אצבעות ידיה הרימה עסק מצליח ומשגשג עם אנרגיה חיובית המשלבת עבודה עם התנדבות ונתינה אדירה. אני לא יודעת עד כמה יודעים את עבודת הקודש שפיצי עושה עבור ילדים שידי הוריהם אינה משגת לחגוג  יומולדת. יש דברים שנעשים בשקט, בצנעה, עם ענווה המאפיינת את האישיות שלה.

 ילדיי היקרים: ברק, קרן-אור ואיתמר, עשו את הדברים שבאים מהלב. כשתעשו אותם  לא תתאכזבו, לא תקנאו ולא תשתוקקו לדברים של מישהו אחר, להיפך, תופתעו מכל הדברים שתקבלו בחזרה.

רחלי (פיצי)היקרה, אני מקדישה את הפוסט הזה לך! תמשיכי בדרכך המיוחדת והצנועה לתת לקהילה ללא תמורה, תמשיכי לשמח ילדים בכל רחבי הארץ עם האנרגיה המטורפת שיש בך. את ענקית, מוכשרת וחרוצה. אל תשכחי לעולם ממה התחלת ותמשיכי להאמין בעצמך. עבורך- השמיים הם הגבול. עם הערכה גדולה ובאהבה ענקית.

משימה חמישית- ערך חברות

"חבר הוא אדם שבחברתו אתה מעז להיות עצמך" (פאם בראון)

אני רוצה לפתוח בבקשה, קיראו את המשפט הראשון עוד פעם. וחישבו. חישבו האם הוא באמת נכון עבורכם . עם כמה אנשים ,אתם מעיזים ליהיות עצמכם? בלי מסכות, בלי הצגות, בלי להרשים ובלי "לכסות", בלי זיופים ובלי רושם, אלא אתם עצמכם.

כשאספנו את רשימת הערכים, ולבסוף היינו צריכים לבחור את שניים עשר הערכים הנבחרים, היה לי ברור שחברות יהיה אחד מהם. וכמו שכתבנו לברק: "חברות מתפתחת מהשנים הראשונות של בית הספר,ובמשך השנים צומחת ומתעצמת. לאורך מסלול חיינו אנו פוגשים אנשים רבים, טיפוסים שונים. חברות היא לא דבר המובן מאליו ובחברים צריך להשקיע, קשרים צריך לשמור ולטפח.ואנו משתדלים לעשות זאת בעצמנו".

חברים יש לכולנו, למי יותר ולמי פחות, ישנם שביננו שלא זקוקים להרבה וישנם כאלו שצריכים סביבם המון אנשים,אך הנקודה המרכזית היא חברות. חברות אמיתית.חברות היא בעיני משהו שצומח ומתפתח במשך השנים, משהו שמתחיל בקטן, כמו שתיל קטן ששותלים באדמה, לאט לאט מצמיח שורשים, מתעבה, עד שניהיה חזק ובטוח. חברות אמיתית אין הרבה, בד"כ לכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד מכרים שחלקנו מגדירים אותם כחברים אבל חברויות אמיתיות , לא מזויופות, כאלו שבחברתם אנו באמת מעיזים ליהיות עצמנו- יש לנו בודדים.יש לנו הרבה חברים ואפילו אני יכולה להגיד בקול גדול חברים טובים, כאלה שמלווים אותנו הרבה שנים, כאלה שפגשנו בדרך , בצבא, בלימודים, ואח"כ במסגרות השונות כשנולדים הילדים. מערכות היחסים והקשרים שהתפתחה הובילה אותנו להיות מוקפים לרוב באנשים שהאנרגיה והאינטראקציה איתם היא חופשית וזורמת עם המון פירגון, עזרה,סובלנות וסבלנות,שיתוף ואהבה. אני מרגישה ברת מזל עם כל החברים שלי. חברות בכלל זה קשר שצריך לתחזק, כמו שתיל, צריך להשקות, לגזום, לעיתים לדשן, כשהצמח לעיתים חולה,צריך לדאוג לתרופה, וכשהוא פורח- להנות מהפרחים, להסתכל עליהם, איך הם פורחים.ולהנות מהריח.... איזה ריח גן-עדן.לתת את תשומת הלב ליופי ולעוצמה בידיוק באותו האופן כמו שהוא היה חולה. לא פחות, אולי יותר. כמו בחברות אמיתית, לדעת לפרגן כשהחבר מצליח, פורח, נותן פרי וריח.בלי קינאה.

החלטנו לתת לברק ולחברים שלו את ההזדמנות לחוות אחר הצהריים של פעילות יחד. פעילות קצת שונה, אחרת. פעילות שבה יצטרכו לחשוב יחד, לבצע משימות תוך כדי שיתוף פעולה,פעילות שבה לעיתים אתה נשען על אחרים ולעיתים אחרים נשענים עלייך, פעילות שבה אתה סומך על חבריך . והפעילויות משלבות שיתוף, עזרה הדדית, חשיבה עצמאית ומשותפת,עבודת צוות ופירגון.הזמנו את אופיר, בחור מלא אנרגיה שערך להם אחר הצהריים מלא משחקים וכיף.

התארגנו כולם בגינה גדולה בעלת מרחב ודשא ,שתיה ואוכל כנידרש לבני שתיים עשרה ויצאנו לדרך. הם בפעילות ואני ושרוני היינו צופים.

ביקשתי מבעוד מועד מברק שיבחר 10 חברים(דילן, גור , רון, רואל,מיכה, גיא, גיא, גיא, תומר, איתי ) . בשניה נשלפה רשימה, רשימה של החברים שלו מהכיתה, חברים שמלווים אותו מזה השנה השביעית. היה כיף לראות את האניטראקציה בין כולם. מי מתבלט, מי לוקח פיקוד, מי מקשיב, מי מכבד, מי חייב לההחליט ומי מחכה שיחליטו בשבילו. אופיר, המדריך מתמחה בפעילויות מסוג זה. משימות ומשחקים הדורשים עבודת צוות, אחריות, שיתוף פעולה, קבלת החלטות,הקשבה, סלחנות, וכיבוד האחד את השני. והתבוננתי במשך שעתיים בחבורת הילדים המדהימה הזו.

כל כך נהנתי! כל משחק שהתחיל התרגשתי לראות את הקצב ההתקדמות של הקבוצה. איזו נחישות אילו יכולות.בכל משחק ואתגר שעמד בפניהם הם שיחקו אותה BIG TIME. שעתיים שחלפו במהירות וגרמו לצאת מהקופסא,לראות את החברים שלהם, להקשיב להם, לעיתים לעזור ולעיתים לקחת פיקוד, לעודד ולפרגן גם כשמצליחים וגם שלא, לדעת לקבל את הטעויות ולא לכעוס, ולעיתים לוותר.

הפינאלה של הפעילות היתה היכולת של ברק לסמוך על החברים שלו. הם עמדו בשתי שורות אחד מול השני, חיברו ידיים, ברק שכב כשראשו לשמיים על הידיים שלהם שהחזיקו אותו, שלוש הנפות באוויר, כשבהם ברק תלוי בחבריו, שיחזיקו חזק, שישמרו עליו, שאף אחד לא יחליט לעשות איזו שטות ולעזוב, בקיצור- לסמוך. איזה חברים!!! קבוצת בנים בגילאי 12 עם יכולת פירגון מדהימה שיכולים ללמד מבוגרים חברות מהי.

הלוואי והייתי יכולה לאסוף את כל טבעת החברים שלנו לאחר הצהריים שכזה ולהרגיש את החיבוק הגדול הזה של כולם יחד, באופן ככ מוחשי..

אני בטוחה שבאותו היום, בשעתיים של פעילות אינטנסיבית, ברק הרגיש את החיבוק של החברים, עד כמה הם יכולים ליהיות עבורך מקום בטוח, שניתן לסמוך עליו . מאחלת לך, ברקי, שתדע לשמור סביבך אנשים שטוב לך איתם, ותדע לבנות חברויות אמיתיות , ללא זיופים ומסכות.

את הפוסט הזה אני מקדישה ליפעתי. יפעתי חברה שלי מכיתה א2 , בבית ספר רמים בגבעתיים.אנחנו מכירות 32 שנים. צועדות יחד זו לצד זו במשעול החיים. החברות שלנו ידעה עליות ומורדות בזמן בית הספר היסודי והתיכון. יש בה משהו עמוק ככ שלא ניתן לפרק. יפעתי היא אחותי השלישית.אוהבת אותך המון.

ולסיום המשימות מתקדמות, זו אני שמתעכבת בכתיבה, שנה של המון חוויות מדהימות שמלמדות אותנו דברים חדשים בכל שלב ושלב, מנסה בעזרת הבלוג הזה לתעד את שאנו עוברים, ללא ספק חוויה מעצימה לכל המשפחה.