"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול
להגיע."
קשה לי מאוד להתחיל ולכתוב על המשימה הקשורה לערך שאפתנות. אני מנסה
באמת ליהיות כנה עם עצמי ולהבין ממה זה
נובע. האם זו העובדה שרציתי שזה יהיה ערך מצוינות ושרון התעקש שלא, וויתרתי
כי הבנתי שהוא צודק,?או שהייתי צריכה
להבין שהלחץ למצוינות יכול לגרום להפך לקרות.. ?
האם זה מהמקום שאני לא רואה את ילדיי שואפים אל מעל ומעבר כמו שהייתי רוצה ולעיתים מסתפקים בדברים כמו שהם? האם זה התסכול ששאפתנות זה לא נושא שאפשר ללמד אותו כמו 1+1 או כפל/חילוק /חזקות
ואניטגרלים, והרעב הזה לא קיים בהם...?האם זו המציאות שאני חייה בה ורואה שילדיי
הם לא כמוני? (וכניראה טוב שכך..) הרי הבטחתי לעצמי שאתן להם לחיות את חייהם כפי שהם
רוצים ולא אנסה להגשים את חיי דרכם.האם זה
מה שמציק? המחשבה שאולי יהיה להם קל יותר כשלא הכל צריך ליהיות מושלם ומוקפד, היא זו שמערערת
אותי. ואיך אני חיה עם זה שהאני הפנימי שלהם לא ידבר אליהם מבפנים ויצעק:" עוד
קצת, אפשר לעשות את זה עוד יותר טוב, עוד יותר מוקפד, עוד יותר מושלם.. מושקע. "
ואולי , 50 % שלי זה 100% של מישהו אחר(כמו שמישהי מאוד מדייקת אמרה לי לפני מספר
חודשים) אולי זה מה שמלחיץ אותי, שאולי זה באמת נכון...? ואפשר להוריד הילוך והכל יהיה בסדר....
אז מה כל כך קשה לי ולמה היה לי חשוב כל כך לכלול את הערך הזה ברשימת שניים עשר הערכים? מה
היתה המשימה שסימלה יותר מכל הרעיונות שהיו לנו ולבסוף החלטנו ללכת על שאפתנות (ולא מצוינות)? ומה שיעביר את זה יהיה קיר
טיפוס?
קיר טיפוס יכול ליהיות קיר גבוה, יכול ליהיות קיר גבוה מאוד. יכול
ליהיות בו מסלול קל, בינוני ,קשה וקשה מאוד.מגוון האפשרויות הרחב שיש בו מסמל את
מגוון האפשרויות העומדות בפנינו ביום יום בפרט ובחיים בכלל..האם נבחר בדרך קלה
ונגיע ראשונים למעלה, או אולי נלך בדרך ארוכה יותר אך בטוחה יותר? אולי ארוכה אך
מהנה יותר? או קצרה וקשה אך נגיע ראשונים , אולי נבחר במסלול פשוט כדי לא להתאמץ
או שנבחר במסלול מאתגר כדי להוכיח לעצמנו (ויהיו כאלה שיהיו עסוקים בלהוכיח לאחרים)
שאנו מסוגלים ואף יותר..ועוד כאלה ואחרים. האפשרויות ככ רבות ואומרות המון.(חשבתם
פעם איפה הייתם ממקמים את עצמכם במגוון האפשרויות?)
גיא חובב קירות טיפוס, אני לא בטוחה שהוא עושה את זה באופן קבוע אבל ללא
ספק זה אחד התחביבים שלו.את גיא אני מכירה מאז שהיה בן 6, ילד בלונדיני עם אף קטן
וסולד, אני חושבת שמיד אימצתי אותו ליהיות האח הקטן שלא היה לי וצירפתי אותו לאחיות שלי , ובמיוחד
לגולוש (שהיו קרובים בגיל והפעילויות המשותפות היו רלוונטיות מבחינת תחומי עניין).
מלווה אותו מזה 23 שנים לעיתים מהצד, לעיתים מקרוב יותר, בעיקר מהלב שאוהב . וב 14
שנים האחרונות אני גיסתו והוא גיסי אבל באמת אני מרגישה שהוא כמו אחי..
שאלתי אותו אם יסכים ליהיות
שותף לפרויקט, למסע המשפחתי שלנו, לחוות עם ברק את החוייה של קיר טיפוס וכמו
שחשבתי התשובה היתה חיובית. גיא אסף את ברק והם נסעו למתחם קיר טיפוס שביד חרוצים.
ביקשתי ממנו מבלי שברק ידע שיעשו כל מיני מסלולים, קלים/קשים/מאתגרים יותר
ומאתגרים פחות. רציתי שברק יחווה את המגוון, רציתי שיחווה קושי, שלא יוותר לעצמו
בקלות, רציתי שילחם! ולאחר מכן שיחווה את תחושת הסיפוק האדירה לאחר מאמץ גדול. (
ושוב עלתה בי המחשבה האם יכול ליהיות שתחושת הסיפוק תגיע גם אם לא יתאמץ? )
חייבת להתוודות (למי שלא הבין את זה עד עתה) שהכתיבה של הפוסטים שלי מאוד נקיה, אישית, ריגשית,
בלי שום מסכות, מאוד מאוד אותנטית, לטוב ולרע וחייבת לומר שהנושא מעסיק אותי
לא מעט. לומדת במשך הזמן להפריד את הרצונות שלי כאדם/אישיות מהדרך שבה ילדיי חיים
את חייהם. ההכרה כי עשיה בינונית היא לגיטמית ולא בהכרח לא טובה. וכי 100% של
מישהו אחר, לא היו עוברים אצלי את ה 40%... מעסיקה אותי לא מעט. עם איזה תסבוכת אני מסתובבת? מאיפה זה
בא? האם תמיד הייתי כזו? כמה זה מקשה עליי בחיי היום יום? וכמה הנושא הזה מעסיק אותי מאז שהחלטתי שאני רוצה לכלול ערך זה
ברשימה. למה זה כל כך היה חשוב לי? ומה אני מנסה להגיד? איזה מסר אני רוצה להעביר?
האם לא הלכתי רחוק מידי...?
החיבור עם גיא לסוג זה של
פעילות היה חיבור מנצח.גיא, הוא הדוד הצעיר של ברק. זו ההגדרה הפורמלית, על פני השטח
זו הדמות הכי מבינה בנושאים של בני הנוער. זה אותו אחד שהכי קל לדבר איתו
טכנולוגית, שהכי מבין, שהכי יודע ושהכי עוזר בכל בעיה מהסוג הזה. והרי זה מה
שהילדים לנו מרגישים שהם צריכים...
הם יצאו יחד למשימה , בטוחה שהיתה התרגשות לשני הצדדים לחוות כמה שעות
יחד, אחד על אחד, בלי אחים צעירים שצריכים גם את תשומת ליבו של גיא, בלי משפחה
מסביב, רק שניהם וקיר הטיפוס בפעילות שכולה כיף בסופו של דבר. הם חזרו כעבור מספר
שעות מרוצים ועייפים עם ידיים אדומות וכואבות ועם חוויה מאין כמוהה. שמחתי על החווויה, שמחתי על ההזדמנות של ברקי, ליהיות עם גיא
יחד כמה שעות ולעשות פעילות שכזו שמשלבת
כל כך הרבה יחד. הביחד הזה של שניהם (שאני חושבת שמעולם לא חוו), הספורט, האתגר,
העידוד אחד של השני, ההסתכלות האישית וההצלחה של שניהם יחד לשאוף אל על ולעשות את
הכי טוב שהם יכולים.
בחיי היום יום אנו חוזרים ומדגישים כי התוצאה לא תמיד חשובה, אלא הדרך ואני בוחרת לצטט קטע מתוך מה שכתבנו לברק במשימה זו:
"מ-9000 זריקות לסל,
הפסדתי
יותר מ-300 משחקים,
36
פעמים נפל בחלקי לקלוע את סל הניצחון במשחק – ופספסתי.
כל
חיי נכשלתי שוב ושוב – וזו הסיבה שניצחתי"
את
הדברים הללו אמר מייקל ג'ורדן, גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים. שחקן כדורסל בקנה מידה של מייקל ג'ורדן הוא ללא
ספק דמות שברק יכול לשאוב ממנה השראה, קריאה של השורות האלה, יכולה להראות חלק שלאנשים
לא תמיד קל להכיר בו.
ברקי,
כמו שכתבנו לך, אנו מצפים ממך לשאוף ולפתח את יכולותייך אל מעל ומעבר, שתמיד תשקיע
את כל שביכולתך ותשאף להגיע רחוק, מקווים שתעשה כמו שאנחנו חוזרים ואומרים :"תעשה הכי טוב שאתה יכול- כי הדרך היא החשובה!"
אני
רוצה לסיים את הפוסט הזה במספר שורות שקראתי :
"בעולם
חשובה עד מאוד הצלחה,
מביאה
היא שמחה.
אך
תמיד יש לדעת כי להצליח בכל
יכול
רק אדם החושב שיכול.
כי
יכול הוא לקפוץ גבוה מכל,
כי
יכול הוא לחצות את מדברי החול.
כי
יכול הוא לגבור ולהשיג ניצחון
וכל
זה תלוי במידת הרצון.
במידת
האמונה בעצמך,תלויה מידת הצלחתך.
אם
תחשוב כי לא תוכל אז נכשלת.
לכן
כל אדם חייב להבין ,
כי
בעצמו ובכוחו חייב הוא להאמין."
אז
אחרי שקראתי את המילים כמה וכמה פעמים,
הגעתי למסקנה שלא צריך להצליח בהכל, ולעיתים מכשלונות אנחנו צומחים ומצליחים ומה
שצריך זה להאמין בעצמנו, ולהאמין שאנו מסוגלים, ולרצות. לרצות באמת.
אלכסנדר
גרהם בל אמר:
"אדם
הוא מעט ממה שנולד עימו והרבה ממה שהוא עושה מעצמו."
אני
מקדישה את הפוסט הזה לגיא, שמזמן אימצתי אותו ליהיות אחי, שתשאף, תצמח ותפתח את
היכולות המדהימות שלך, תמשיך לעשות מעצמך את מה שאתה,שתמשיך ללכת עם הלב שלך שיש בו כל כך הרבה מקום של אהבה
ונתינה.באהבה גדולה, תמיד.
