לקח לי כמה חודשים להתיישב מול המחשב ולהחליט שאני פותחת אותו ולא בשביל לבדוק מיילים, להתעדכן בפייסבוק מה חדש או סתם לגלוש פה ושם אלא להתרכז ולהתחיל לכתוב.
לכתוב? זו המילה? אולי לתעד? לא, זה כבד מידי. לשתף.כן זו המילה שחיפשתי. לשתף את מי שירצה לקרוא את מה שאני חווה בתקופה זו של חיי בחלק מאוד משמעותי עבורי.
כאשה נשואה מזה 15 שנים לאהבה הראשונה שלי, כאמא ל 3 ילדים מקסימים, אני עוברת חוויה עוצמתית מאין כמוהה, חזקה, מלמדת בונה.
עצמאות- זה הערך השלישי, המשימה היתה: להגיע ללונה גל בעזרת אוטובוסים ללא מבוגר, באופן עצמאי, אפשר לצרף חבר/חברה כי הדרך בכל זאת ארוכה . צריך לתכנן את המסלול, לבדוק איזה אוטובוסים, באיזה שעה ומאיפה ובסוף להגיע מהבית עד ללונה גל.
בכניסה ללונה גל חיכינו נירגשים ובעיקר גאים!
יומיים קודם לכן, בשעת ערב פתח ברק את הקופסא השלישית, כמו בפעמיים הקודמות, פתח את הסרט והוציא את הדף המודפס, קראנו יחד שוב את ההסבר על העומד לקרות.
את הנקודה העיקרית סיכמנו כך : משמעת עצמית היא הבסיס לעצמאות, מקוריות תוכל להוסיף את הפן האישי והסלחנות תשלים את שיהיה חסר.
רצינו כי ברק יחווה עצמאות, אני חושבת שהרעיון היה של גולוש, רציתי שיתנסה בחוויה שלא חווה עד כה, יתכנן אותה, יהיה במקום לא מוכר ורחוק אבל מספיק קרוב כדי שאוכל להגיע אם יקרה משהו(מתי אני כבר אשתחרר מהצורך להגן עליהם ככ...??), הסכמנו שכך הוא יחווה עצמאות. להגיע מתל-אביב ללונה גל מצריך ממנו להתמצא במקום לא מוכר, רחוק , ביטחון וחוש כיוון לא יזיקו וכן לעקוב וליהיות אחראי למעשייך. הסברנו לו כי כשאנו מדברים על ילד עצמאי אין הכוונה לילד שצריך להסתדר ללא עזרה, תמיכה או הגנתם של אחרים בכלל ושלנו בפרט. כולנו תלויים במידה זו או אחרת באחרים וזה בסדר גמור. אנו מאמינים שילד עצמאי הוא ילד שמרגיש בטוח דיו כדי לנסות למצוא פתרונות, תגובות ודרכי פעולה למצבים שונים.
וככה זה התחיל. למחרת ישבנו אחר הצהריים , וחיפשנו את האוטובוסים.... נדרשה פה עזרה שלי . למרות שבהתחלה רציתי שהוא יעשה הכל לבד, הבנתי שאני צריכה ליהיות איזשהו סמן, יד מכוונת. לאחר כשעה וחצי נמצא המסלול: קו 42 מהבית לרכבת מרכז, משם 835 לטבריה ובטבריה אוטובוס אחרון סובב כינרת.
היתה התרגשות גדולה, היו חששות.כל הבטחון שהיה לי כשהצגתי את המשימה בארוחת הערב החגיגית שערכתי למשפחה- נעלם.
מה עבר עלי כשהחלטתי על המשימה הזו? אולי אני לא אחראית? לשלוח ילד בן 12 לבד באוטובוסים ללונה גל? רק שאיזה מחבל מתאבד לא יעלה על האוטובוס. ומה יהיה בטבריה? איך הוא ימצא את הדרך לאוטובוס השלישי. הוא לא מכיר שם כלום, הוא לבד, הוא רק אתמול נולד...
הכנתי ערב קודם חבילת ממתקים (שבפרוש התקבלה בשמחה מאוד גדולה למחר בבוקר), ופאזל עם 6 חלקים.
שמתי את החלקים במעטפות ועל כל מעטפה רשמתי את זמן הפתיחה. את החלק האחרון נועה וברק קיבלו כשפגשנו אותם בלונה גל. התברר לי לאחר מכן שזה היה רעיון מצוין. הם חיכו בהתרגשות גדולה לפתוח כל מעטפה. (מה שדף A4 שכתובות עליו כמה מילים בטושים צבעוניים יכול לעשות לילדים..)
נועה, גדולה מברק בידיוק בשנה, הם נולדו באותו היום. אותו מזל- סרטן. שניהם אינטיליגנטים ורגישים. בני דודים שמסתדרים מצוין. זו היתה בחירה מצוינת. הם מאזנים אחד את השני בצורה יוצאת מן הכלל. למרות שהם לא מתראים המון יש בינהם תקשורת מדהימה, יחס של כבוד והערכה אחד כלפי השני.
עקבתי אחריהם מבלי שידעו מהרגע שיצאו מהבית. הרגשתי כמו ההורים שמציצים על ילדיהם שרק ניכנסו לגן חדש, עומדים ומנסים למצוא חור בגדר כדי לראות את בנם/בתם ולו לרגע קט. לקבל אישור שהכל בסדר. שהם יגיעו לתחנת הרכבת.
איך הם ימצאו את תחנת האוטובוס הבאה? הם יורדים במנחם בגין, צריכים להגיע לדרך נמיר. ומה אם לא ימצאו את התחנה? כשראיתי שהם עלו על האוטובוס הראשון נסעתי לתחנת הרכבת. החנתי את הרכב ליד התחנה של קו אגד 835 וחיכיתי. נשימת רווחה נשמתי כשקיבלתי הודעת SMS מברק שהם הגיעו לרכבת וירדו. ואז התחלתי לחפש אותם בחשאי.עברתי כבישים, חיפשתי אותם בכל האזור, ולא ראיתי אותם. התחלתי לחשוש שהלכו לכיוון הלא נכון. יש לברק מפה, למה לעזעזל הוא לא משתמש בה. הדקות עוברות חולפות כמו נצח. איפה הם? אחרי 20 דקות הרמתי טלפון לבן זוגי. "אל תדאגי, הכל בסדר" ואז פיתאום ראיתי אותם מתקרבים לדרך נמיר. את תנועת הנצחון של ברק , לא אשכח. "יש!!!" הם מצאו את התחנה הבאה, 835. אבן ירדה מליבי. עכשיו כל שנותר הוא לעלות על האוטובוס הנכון והחלק הקשה מאחורינו. כמה התרגשתי. האדרנלין זרם בטירוף. אין עליו. הוא גדול, הוא עצמאי, ההשקעה משתלמת. הם ניראו צמד חמד, צוחקים, מצטלמים. איזה בני דודים.
התקשרתי לשרוני, מדווחת מהשטח. "הם הגיעו, אני רואה אותם, צילמתי אותם כמה תמונות". רציתי לצאת ממקום מחבואי ולצעוק להם :"כל הכבוד", אבל כבוד יהיה בסוף, כשיגיעו לתחנה הסופית. פה זו רק ההתחלה. בסהכ התחנה השניה והדרך ארוכה.
835 הגיע, הם עלו, קיבלתי SMS עם דיווח חי מהשטח. התפוצצתי מבפנים, רציתי לענות להם:"אני יודעת, ראיתי אתכם עולים..." התאפקתי. זה מה שאני מלמדת את הילדים שלי ... להתאפק.
יצאתי משם מרוגשת, נירגשת, הרגשתי שניצחתי. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה: סיפוק אדיר, התרגשות עצומה, תחושת גאווה, טווס שפותח את כל הנוצות שלו, ניפחתי את החזה. איזו הרגשה. הייתי ב"הי".
חזרתי הביתה, מתארגנים.
יצאנו ארבעתנו, אני שרוני, ושני הילדים ברכב לכיוון הלונה גל.
בדרך צחקנו והחלפנו חוויות מהבוקר, עדכנתי את כל בני המשפחה. התרגשות עצומה. אני חושבת שאני לא המשוגעת היחידה. אחכ התברר לי שההורים קצת דאגו, אבל לא אמרו כלום.
ב11:30 ברק התקשר:"אמא אנחנו לא מוצאים את התחנה בטבריה".
"אוקי" אמרתי "כנסו לקניון, גשו למודיעין ושאלו מישהו."
נועה מעדכנת בפייסבוק שהיא נמצאת בטבריה.LIKE. ב 12:05 הגיע SMS :"אנחנו על האוטובוס".
הציפיה לפגוש אותם היתה אדירה. קשה לבטא במילים מה מרגישה אמא שהשקיעה כמה חודשים בפרויקט "שנת מצווה" ומתחילה לקטוף את הפירות. אני ראויה!.
אני לא יודעת מי היה נירגש יותר , זה גם לא משנה, אם היינו יכולים לכמת את פרץ האנרגיה , ההתרגשות , האדרנלין, וכל הרגשות שצפו ועלו- מפלס הכנירת היה עולה בעשרות סנטימטרים. הם עשו את זה ! מתל אביב לכינרת, יצאו ב 7:00 בבוקר הגיעו ב 12:30– שאפו.
בהמשך: איך הכל בכלל התחיל, משימה שניה – דוגמא אישית.
