שנת מצווה - סיכום

המשימה השלוש עשרה נבחרה עי ברק: צניחה חופשית.

 לחץ, התרגשות שיא, אדרנלין מטורף,  פחד, ריגוש, שמחה ,גאווה ואהבה גדולה.

הזמנו את המשפחה, להיות שותפים למשימה שמסכמת שנה שלמה. חתימה על טפסים, לבישת הסרבל, הסברים, הליכה  לעבר המטוס , המראה, וכעבור 12 דקות באוויר, צניחה חופשית. צניחה שיש בה אמירה גדולה מאוד.הנאה צרופה, חיוך גדול, אושר. סיפוק.שלוש עשרה משימות, שנת מצווה מיוחדת במינה, עבור ילד בעל אישיות יוצאת דופן.

את הפוסט הזה אני כותבת כשנה לאחר שנסתיימה שנת המצווה. ברק בן 14. לא היה פשוט התיעוד הזה, אבל עשיתי את זה. ההחלטה להתחיל לכתוב, לוותה בהרבה התלבטויות , חששות, וגם פחדים.  כדאי ? למה זה טוב? לאן זה מקדם אותי בחיים? האם יהיה לי זמן? איזה צורך זה משרת? מה המטרה?האם אהיה עיקבית? איך אתמודד עם החשיפה ברשת? עד כמה הדברים יהיו אותנטים? ואיך יהיו התגובות? יהיו בכלל? ולאן אפשר יהיה לקחת את כל הפרויקט הזה....

ברגע פרסום פוסט זה אני סוגרת מעגל. מעגל שנפתח לפני כשלוש שנים.  שנה לפני שברק חגג שתיים עשרה, והתחיל להתגלגל לו הרעיון של " שנת מצווה" , שנת המצווה עצמה (ביצוע המשימות) והשנה שאחרי ( סיום תיעוד הפרויקט).  בתחילה מלאכת הכתיבה לא היתה קלה. לא היה פשוט לשתף במחשבות, לחשוף את הרגשות, לקלף את השכבות ולהיות חשופה.   עם הזמן, הכתיבה זרמה והפתיעה אותי . בימים שהייתי יושבת לכתוב, הרגשתי ששיכבה נוספת ממני מתקלפת. שהקשיחות קטנה והרכות תופסת את מקומה.  הרגשתי שמשהו נפתח. התחלתי תהליך שעוד לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי.. התגובות הרבות שקיבלתי חיממו את הלב, בד"כ. רוב התגובות נשלחו ישירות למייל שלי, ומעטות פורסמו בתחתית כל פוסט. קראתי בהתרגשות כל מילה ומילה, התרגשתי כשהצלחתי לגעת בנפש אחרת, לעורר רגש אצל מישהו אחר. לעיתים קרוב אלי ולעיתים קרוב לאחר. בסיום כתיבה של כל פוסט מגיעה תחושת ריקנות. התגובות שנכתבו מילאו אותי מחדש.

כתבתי ואני עדיין כותבת ללא מסכות . מהמקום הכי אישי שלי . כמו יומן אישי וסודי .רק שסודי הוא לא היה .כל אחד ואחת מכם לקח את הכתוב  למקום האישי שלו . כל אחד נתן את הפרשנות שלו לדברים ובחר לראות אותם בצורה זו או אחרת . היו שקראו את מחשבותיי, שמכירים את צעדיי, והיו שמכירים קצת מרחוק ועי הקריאה הרגישו קרובים מאוד.. למדתי בשנה הזו להסתכל ולהתבונן על תהליכים , ללמוד לקבל את התגובות, ההארות והערות. לעיתים הבנתי כי את שאמרתם לי- אמרתם לעצמכם..   

מטרת הכתיבה הראשונית  היתה תיעוד הפרויקט.בתחילה לא דימיינתי שרמת הכתיבה תיהיה ככ אוטנטית. לא התנסתי בזה בעבר. משהו חדש.  עם הזמן, הדברים זרמו וההנאה היתה גדולה. בחרתי לכתוב.בחרתי לכתוב ולפרסם במקום ציבורי. בחרתי  בכתיבה כדי לנסות ולהגיע לעוד הורה, להאיר את הדרך עם ילדינו המתבגרים, במשהו קצת אחר. להראות שאפשר גם אחרת. בר המצווה יכולה ליהיות חוויה המכילה בתוכה: שמחה, התרגשות, נתינה, סובלנות, דוגמא אישית, אהבה, משפחתיות, הדדיות, כיבוד, מסורת חברות  ואהבת הארץ.    זו שאלה מה אנו בוחרים עבור ילדינו.

 לא היה פשוט. היו מכשולים, לעיתים סלעים קטנים שהייתי צריכה להזיז, בעיקר לעצמי עם עצמי..מצד שני היה  המון סיפוק, היתה הדדיות, שיתוף הפעולה בביצוע המשימות היה מרשים ביותר . יש אהבה, יש קירבה, יש שמחה, יש אחווה. אני גאה על הדרך, על התהליך. התוצאה- יותר ממשביעת רצון.

רגע לפני סיום, בנימה אישית:

אני מאוד מקווה שכל מי שקרא ועקב אחרי הפוסטים לא נפגע מתוכן הדברים. הדברים נכתבו בצורה הפשוטה והבהירה ביותר. מהלב.  באם מישהו נפגע-זה הזמן עבורי לבקש סליחה.

אני רוצה להודות לכל מי שלקחו חלק בפרויקט הזה, לשותפים הגלויים והסמויים,  לכל מי שקרא חלק או את כל השלם, לכל אותם אלו ששלחו תגובות אחרי כל פוסט שפורסם, לכל מי שהעביר את הכתובת של הבלוג לחבר  נוסף .תודה.

 וכמובן תודה גדולה לשרוני, בן זוגי ושותף לחיים, האהבה הראשונה שלי, תודה על התמיכה לאורך כל הדרך, על שיתוף הפעולה המלא להפוך יחד חלום למציאות.

 בעוד ארבעה חודשים מתחילה שנת מצווה חדשה.....

משימה שתיים עשרה - ערך יושר

"מדבר שקר תרחק (שמות כ"ג, ז')"

אחרי אחת עשרה משימות, כל משימה שונה מקודמתה הגיעה תורה של המשימה האחרונה:    ערך יושר.

נשמע קצת כבד... יושר. שומעת את הילדים מדברים אל עצמם: "מה כבר יכול ליהיות FUN  ביושר.. מה מחכה לי עכשיו.. שנה שלמה שעומדת להסתיים.." ..זו למעשה המשימה האחרונה..אחרי המשימה הזו ברק בוחר את המשימה ה 13!! ההתרגשות שלי  כבר מתחילה...

כשאני חושבת ביני לבין עצמי, אם הייתי צריכה לדרג את הערכים לפי סדר חשיבות, איזה ערך הייתי מדרגת ראשון,  שני, מי שלישי ומי שניים עשר, אני מבינה שאני לא יכולה לדרג את הערכים לפי סדר חשיבות. כולם חשובים. לי. בחרתי את שניים עשר הערכים מתוך רשימה של כ 50 ערכים.. אם חשבתי שמלאכת ליקוט הערכים היתה קשה, הרי שההחלטה על שניים עשר הנבחרים היתה קשה כיפליים. ולאט לאט הגעתי למסקנה כי ערכים נוספים גם כן חשובים לי, וכניראה שבשנת המצווה הבאה  ( של קרן-אור) אולי הבחירה תיהיה שונה..  אבל כרגע במבט לאחור, נכון היה לשייך לכל "ערך אב" ערכים נוספים הקשורים/השייכים / החשובים גם כן. בסולם הערכים שלי  משימת היושר היתה  צריכה להיות בין הראשונות אם לא הראשונה, אך סדר המשימות  נקבע  בסופו של דבר לפי תוכן הפעילות והתאמה לעונות השנה וללוחות הזמנים של השותפים לאותה המשימה. לבסוף- הכל יצא לטובה והתזמון של משימה זו היה מושלם. אחת עשרה משימות עבר ברק ואנחנו איתו. במשך שנה שלמה, ללא ספק  החוויה עוצמתית,  מרגשת, סוחפת, מעצימה,אינטסבית, בשילוב עם חיי היום יום, עבודה, משפחה, חברים, לימודים ושאר עיסוקים. בסוף גם קצת עייפים..ו אחרי אחת עשרה משימות, הגיע הזמן למשהו רגוע, שאין בו צורך להתאמץ במיוחד, להשקיע זמן,  אין צורך לארגן ולתאם, להזמין ולהכין, המשימה השתיים עשרה בפתח- מי היה מאמין...

אז איך מעבירים יושר? שברנו את הראש. חיפשנו, קראנו, שאלנו, התייעצנו, היו כל כך הרבה דיונים ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין הקרובים, כמעט ונואשנו. היה לא פשוט למצוא משימה שתמחיש /תבטא את עניין היושר. לבסוף הרגשנו שאנחנו צריכים אחרי כל האינטנסיביות משהו יותר רגוע. החלטנו על צפיה משפחתית( מצומצמת הפעם..) בסרט.  החיפוש אחר הסרט המתאים  היה לא פשוט, חיפשנו סרט שנושא היושר יהיה מרכזי, שיתאים לגיל הנעורים, שיהיה מצחיק ומעניין , שיהיה קליל ולא כבד..שיהיה ויהיה ויהיה .. לבסוף מתוך רשימה של סרטים הקשורים לנושא בחרנו קלאסיקה מבית היוצר של וולט דיסני :" פינוקיו".  כן, אותה בובת עץ, שהכין סבא גפטו, ויצאה לדרך ארוכה.. הסיפור על פינוקיו העביר מסר בעל משמעות רבה לערך יושר.

 חודש יוני 2012, שישי בערב, השעה 20:00  הכנו פופקורן,  חתכנו אבטיח אדום ומתוק, התפרשנו בסלון  על הספה, כולנו יחד (שני הורים ושלושה ילדים) וצפינו .

שום דבר חדש לא ראינו בסרט, אותו הסרט של פינוקיו שכולנו מכירים,בובת עץ, סבא ג'פטו, שמשון ויובב, בלה, הפיה הטובה, והליוותן.  אבל דבר אחד היה שונה, היושר היה נוכח בצורה חזקה ביותר.משפט כמו :" המצפון שלי יודע להבחין בין טוב לרע" תפס את מקומו על המרקע  והיה נוכח בסלון מבלי שהדגשנו,מבלי שאמרנו, פעם ראשונה שראינו את פינוקיו  מזויות אחר. מצפון, אמת, הבחנה בין טוב לרע, שקרים והתוצאות שלהם.  הצפיה היתה מכוונת מטרה, ערך היושר הממלא תפקיד חשוב ומרכזי בחיינו.

 בקופסא השתיים עשרה חיכה לברק המסר הבא:

מאז שאתה קטן אנו תמיד אומרים לך : עמוד מאחורי מעשיך!

יושר הוא ערך מרכזי מאוד בעינינו, וכשנותנים בך אמון, זוהי מחמאה  גדולה יותר מאשר כשאוהבים אותך (ג'ורג' מקדונלד).

אמירת האמת היא נר לרגלינו, אנו דבקים בה ומאמינים שאמירת האמת הינה הדרך הנוחה והנכונה לומר דברים גם אם צריך לשאת בתוצאות. 
אתה ילד ישר ואמין, ואנו משוכנעים שגם בעתיד תמשיך לומר את האמת, תלך אחר האמת שלך ותמנע מללכת בדרכים עקלקלות.

אנו מקווים  שתלמד לומר את האמת, גם אם היא לעיתים כואבת.זכור, אנו תמיד לצידך...."

ההתרגשות היתה בשיאה באותו הערב. הקופסא האחרונה מתוך שתיים  עשרה הקופסאות נפתחת וברק עומד לבצע אותה. סרט השמנת נפרם, הכתובים נקראים עי ברק בקול נרגש, משימה שכמעט סוגרת את שנת המצווה.  המשימה האחרונה אותה אנו קבענו. לרגע עמדנו כלא מאמינים.  ידעתי כי ההתרגשות היתה מכוונת למשימה הבאה: המשימה השלוש עשרה- משימה שברק בוחר.

כשיצאנו לדרך, לפני כמה חודשים, באותו ערב בו  חשפנו את הפרויקט מול ברק והמשפחה, אמרנו בצורה מפורשת כי שתיים עשרה משימות אנחנו תיכננו, את המשימה השלוש עשרה ברק מתכנן...  שנה שלמה להתלבט, לחשוב,  לחפש, להנות, להרהר, עכשיו הבחירה שלו. (בכפוף לאישור מבוגר..)

קולו של ברק רעד תוך כדי קריאת  תוכן המשימה השתיים עשרה. זה לא היה בגלל שהיא היתה מורכבת/מסובכת/מרגשת. זה היה בגלל שלמחרת הוא עמד לבצע את המשימה השלוש עשרה. המשימה שהוא בחר, המשימה שתסכם את כל השנה המיוחדת הזו. 

אז מה היה לנו? : פינוקיו אחד, שתי קערות פופקורן, אבטיח, שני מבוגרים ושלושה ילדים בסתלבט בסלון והרבה תובנות על יושר. מומלץ.

מחר, יום שבת, 14:00 בצהריים, ישראל, חוף הבונים. צניחה חופשית. ברק מאור. שאפו.

משימה אחת עשרה- ערך שמחת חיים

 

 ציטוט מתוך הקופסא האחת עשרה:

"...כשאתה שמח, אתה מסוגל לעשות כל דבר טוב יותר, מהר יותר וחזק יותר. הזיכרון שלך טוב יותר. אתה קולע טוב יותר לסל. המַאֲזָנִים שלך טובים יותר. הכול טוב יותר!

אף אדם אינו מסוגל לממש את הפוטנציאל האישי שלו, אם הוא לא בשמחה. גם ספורטאי מצטיין, ולא משנה בכמה גביעים ומדליות הוא כבר זכה, עדיין זקוק לתחושת ההתרגשות של האווירה מסביבו, המגרש, התחרות, הקהל, מזג האוויר... בלי כל אלה הוא משחק באופן רדוד ומשעמם, מתוך שגרה.
ככה זה גם בחיים. כשאתה שמח, אתה חי במלוא המרץ. אנשים שמחים הם אנרגטיים ובעלי אמביציה. הם רוצים להספיק לעשות הכול, הם שואפים קדימה והלאה – חבל להם שהימים כל כך קצרים!

תחת הערך שמחת חיים כללנו ערכים כמו: אהבה, הנאה, פשטות, קבלה עצמית  ואופטימיות."

תוך כדי התהליך של בחירת הערכים והמשימות, היה ברור כי הערך של שמחת חיים יכנס לרשימת " השניים עשר". יהיו שיגידו : מה זה שמחת חיים? ולמה זה בכלל חשוב?
 הרי ישנם ככ הרבה ערכים אחרים ( שלא כללנו ברשימה ) כמו ערבות הדדית, אופטימיות, דו קיום, נדיבות והרשימה  עוד ארוכה....אבל משהו אצל שרון (בן זוגי ) התעקש על "שמחת חיים". שמחת חיים היא חלק ממנו. " תיהיו בשמחה" הוא חוזר ואומר  לכולנו בבית " חייכו, תצחקו, החיים יחייכו אליכם.."

חשבנו לא מעט איזו משימה יכולה להתאים ל "שמחת חיים".והסכמנו שצחוק חייב ליהיות חלק מהעניין. שיטוט ארוך באינטרנט הביא אותי לעולם שנקרא: סדנאות צחוק/יוגה צחוק .  ככ הרבה מעבירי סדנאות, עשרות אתרים ברשת, ופרסומים רבים ושונים. התחלתי  ב"מחקר" , להתעניין דרך חברים וחברות  חיפשתי המלצות ולאחר שיחות טלפון רבות הזמנתי את "איתן צחוק". עכשיו כל שנותר זה להזמין את "המוזמנים" ולצחוק...

 אז שוב אספנו את כל המשפחה (בעודי חושבת איך  מינפנו את השנה הזו כדי להעצים את החוויות המשפחתיות המשותפות, כיצד אספנו שוב את ההורים,האחים האחיות, האחיינים למפגש משפחתי משמח...) קבענו בשבת אחר הצהריים, 17:00 ,ביקשנו שיבואו עם מצב רוח טוב לסדנה של יוגה צחוק...

האמת שהפעם קצת חששתי.  חששתי מהתגובות של כולם, אולי בעצם של חלקם. בכל זאת ליהיות בסדנה של יוגה צחוק במסגרת משפחתית, פער גילאים של סבים וסבתות מול נכדים צעירים, נוסיף לזה אחים אחיות, גיסים וגיסות בקיצור- זה יכול ליהיות לא מצחיק בכלל.   ומה יהיה בפועל?  ישתפו פעולה? יצחקו? יהיה מצחיק? ומה זה אומר סדנאת יוגה צחוק? למעט המלצות  מחברים לא השתתפתי אף פעם ולא ככ ידעתי למה לצפות.

התכנסנו : שני סבים, שתי סבתות, זוג הורים, ילד/נער בר מצווה, שני אחיו הצעירים, דודים דודות ובני דודים של חתן בר המצווה.  כמובן שפתחנו בטקס הקבוע : פתיחת הקופסא של משימת אחת עשרה וקריאת " המגילה".

 

ומיד התחלנו בסדנא.ההתחלה היתה קצת מביכה,  ביישנות, רובנו היינו סגורים ולקח כמה דקות להשתחרר...ואחרי שהשתחררנו  פשוט לא הפסקנו לצחוק. קצת הופתעתי. משיתוף הפעולה, מהאווירה הקסומה, אנרגיה חיובית שזרמה בין כולם, רוח שטות, רקדנו והשתוללנו, בתחילה התאמנו "לצחוק" ואחכ, משהו נפתח וזרם ולא הפסקנו... 

 איתן  מסתבר בעל ניסיון  בסדנאות צחוק ,  בעזרת המוזיקה, המשחקים, הריקודים, השירים, גרם לנו  שעה שלמה להיות  כקבוצה אחת , ששמה בצד את הרצינות והכבדות, את המחשבות שמטרידות ואת הבעיות, את  ההליכות והנימוסים, את הרישמיות.. ומרשה לעצמה להתפרק, ליהיות בתוך בועה של צחוקקקק.

  אני בטוחה כי הדקות הראשונות לוו בהרבה מבטים מבוישים אך מחויכים..למדתי שניתן לחבר את החלקים השונים בפאזל שנקרא משפחה בעזרת פעילות פשוטה שמרכזה צחוק.  שאפשר לשים לשעה קלה (ואולי אף יותר) דברים בצד להנות ולצחוק מבלי ששום דבר יטריד אותי במחשבות, אפשר גם לעשות שטויות  ולהשטות ובעיקר- להנות מלצחוק..   בליבי הערכתי את שיתוף הפעולה  של כל הנוכחים.  

לסיכום:

התחושה: נפלאה.

המשימה: הוכתרה כהצלחה.

הארוחה שהכנתי לאחר הסדנא: היתה גם לא רעה..
אז מה היה לנו? ערך: שמחת חיים. משפחה מורחבת שיצאה מלאת שימחה, אנרגיה חיובית וילדים בעננים.
 

קדימה... נשארה עוד משימה אחת אחרונה.....
 

"שמחה אינה מגיעה מעצמה. שמחה היא מצב פנימי שתלוי במחשבה. יש אנשים שיש להם הכול והם עדיין אומללים, וישנם כאלה שחיים באושר ובשמחה גם כשהם לכאורה חסרי כל"

 

משימה תשיעית- ערך מסורת

אפריל 2013, כבר עברו כמה חודשים מאז הפוסט האחרון שפירסמתי.  עברו 9 חודשים מאז  בר המצווה  וסיום הפרויקט ( לא להאמין.. איך שהזמן עובר מהר...), ללא ספק הקושי לכתוב ולתעד את המשימות שנותרו הוא לא פשוט. אין לי את האנרגיה  שהיתה בעבר, החוויות לא "טריות" כמו בשאר הפוסטים, אני לא מצליחה להביא את עצמי לשבת ולכתוב כמו שרציתי... תמיד יש דברים אחרים, וסדר העדיפיות דוחק את מלאכת הכתיבה .. מצד שני חשוב לי מאוד התיעוד של הפרויקט, למרות  שעבור ברק ועבורינו החוויות שמורות לנצח, אבל הזמן עושה את שלו, שיגרת יומיום עמוסה בחוויות חדשות ולבסוף הקריאה של הפוסטים מחזירה אותי להיזכר, להרגיש,  להתרגש, לשמוח, להזיל דמעה של התרגשות, ליהיות גאה על תכנון וביצוע של פרויקט ככ משמעותי עבורי. אני מנסה לסיים את תיעוד שלושת המשימות האחרונות, מסורת, שמחת חיים ויושר, בהקדם, חוששת שהזמן שעבר יעשה את שלו אבל מבטיחה לעצמי שאעשה את המקסימום כדי לחזור ולחוות את ההרגשות והרגשות שעלו והציפו אותי.

וכך כתבנו לברק בקופסא העשירית:

 "מי שאין לו עבר, לא יהיה לו עתיד. כבן לעם היהודי, אתה שייך לעם הספר.וברוך השם אתה חי במדינת ישראל, מדינת היהודים בביטחה וברוגע.

הסבים והסבתות שלך, בשל יהדותם, סבלו שנים רבות של ייסורים בזמן שחיו בנכר, טרם קום המדינה.חלקם עברו את השואה ואיבדו את הוריים, ומשפחתם בשל היותם יהודים.ולמרות כל המכשולים, זכו לשקם את חייהם ולהקים מדינה ומשפחה , שאתה חלק ממנה.

המסורת היהודית הינה מנהגים וחגים  שעוברים מדור לדור, אליהם נחשפת במהלך השנים.

כל הערכים במסע זה שזורים למעשה במסורת היהודית ואנו תקווה שתלמד ותיישם  ערכים אלו.אחת המצוות המרכזיות ביהדות היא שמירת השבת, והיא הדיבר הרביעי מעשרת הדברות.

הגיע הזמן להתנסות בכך.

המשימה התשיעית שהכנו עבורך היא שמירת השבת. מיכה חברך לכיתה ומשפחתו ישמחו לארח אותך לשבת בביתם שבתל- אביב."

וכך היה . לא להאמין, שמרת שבת. לא נסעת, לא הדלקת אור, הלכת לבית הכנסת, קידוש ובפעם הראשונה בחייך עשית הבדלה...."המבדיל  בין קודש לחול".

לצלם ולתעד לא היה ניתן, ( שבת קודש) אבל החוויה השמורה לך היתה אחרת.

משפחחתו של מיכה:( בן כיתתך) ההורים סוזן ונח, האחות דארה ומיכה עצמו, הסכימו לארח אותך לשבת.    אני נזכרת ברגע בו פניתי לסוזן, אמא של מיכה , וסיפרתי לה על הרעיון. שאלתי  אם אפשרי העניין. זה היה בל"ג בעומר, כשנה לפני השבת עצמה. התחלתי לספר על הפרויקט שקורם אט אט עור וגידים,  התשובה היתה מיידית: "בשימחה". הצלחתו של הפרויקט היתה תלויה גם בשיתוף הפעולה  של האנשים שביקשנו עזרתם  ובכל פעם התרגשתי מחדש  מתשובה חיובית.

ילדים בני גילך הופתעו לשמוע שאתה " הולך לעשות שבת", עבורם זו היה נשמע כמשימה בלתי אפשרית, או אולי משהו קשה לביצוע, איך אנו כהורים מחליטים לנתק אותך שישי שבת מכל פעילות " נורמלית"  ולכפות עלייך לעשות שבת ?? מסכן ברקי, איזה הורים יש לו...? איך הוא הסכים?? מה באמת הוא עושה שבת?

 כן !!! הוא עשה שבת, באווירה קצת אחרת, אצל משפחה שהוא מכיר, עם בן כיתה שלו , נער מצחיק ומוכשר, מיכה. והוא ממש לא סבל. כמו שברק הגדיר את משפחתו של מיכה: "דתיים לייט". חווית שמירת שבת בפעם הראשונה עם משפחה ששומרת על אורח חיים אחר ממשפחתך ומסביבתך אך עם זאת לא קיצונית.        כשאספנו אותך ונכנסת לאוטו, שאלנו אותך: איך היה? ומיד ענית: "כיף". שמחתי על האפשרות שניתנה לנו בעזרתם משפחת וורצ'יזר-עפרון  לחוויה שכזו. שישי שבת של מסורת, תזכורת לשורשים של העם היהודי, בית כנסת, קידוש, ארוחת שישי, הבדלה. בניגוד למשימות אחרות האווירה במשימה הזו היתה אחרת, אולי משהו יותר רוחני שבגילך קצת קשה להבין, חוויה פחות מאתגרת, פחות עשיה, יותר מנוחה, רוגע, שירי שבת , קדושה. פעם ראשונה ששבת היא באווירה אחרת, מקודשת. למרות שאנו כמשפחה שומרים על המסורת, מלמדים את ילדינו שכיהודים אנו לא אוכלים בשר עם חלב, עושים קידוש ביום שישי, שומרים את הפסח, צמים ביום כיפור  וכדומה, ומצד שני לאורך הדרך מראים כי יש משפחות יהודיות  שבחרו לא ללכת בדרך זו, ואיש באמונתו יחיה.  שמירת שבת אנו לא עושים, ואני שמחה שניתנה לך האפשרות..

אני זוכרת כילדה שסבא משה ז"ל היה עושה הבדלה.. היינו נאספים סביבו כל הילדים הקטנים, אחד היה נבחר להחזיק את הנר, כולם נושאים את עיניהם לראות איך היין נשפך  מכוס הכסף לצלוחית הורודה ולבסוף איך היינו מכבים את הנר ביין שנשפך לצלוחית... הצחוק של סבא משה ז"ל בסיום ההבדלה נחרט עמוק בזכרוני.... כמה שנים כבר לא עשינו הבדלה... הילדים שלי לא מכירים את המצווה הזו...

מקווה מאוד ברקי, שהיהדות תיהיה חלק ממך, מסורת היא אחד הדברים יפים שיש לנו כיהודים.

 

 

 

משימה עשירית- ערך אהבת הארץ

היום נכנסתי ל"מאחורי הקלעים " של הבלוג השלי, החלק שאתם הקוראים לא רואים.. כבר כמה חודשים שלא כתבתי, סיימנו את חגיגות בר המצווה ואין מה לעשות, האדרנלין הלך ופחת ואיתו כניראה גם הצורך לכתוב. לאורך כל התקופה "מנקרת" לי המחשבה בראש שאני חייבת לסיים את התיעוד , הרי חוץ מהחוויה שנשארה בליבנו, אין כמו משהו כתוב.. הימים עוברים, השבועות גם כן ובכל פעם אני אומרת לעצמי:" מחר אני אמשיך"...

 אז מה גרם לי לשבת ולסיים את הפוסט הזה שהתחלתי לפני כ ארבעה חודשים? בדקתי מאחורי הקלעים כמה קוראים קראו את הבלוג שלי ונידהמתי לראות שעד היום יש לבלוג שלי מעל 2000 כניסות , ממדינות: ישראל, ארהב, בריטניה, רוסיה, הולנד, גרמניה, שוויץ, צרפת וקנדה, לא להאמין אבל זו האמת, וזה מה שהחזיר לי את החשק לכתוב. רק מהחודש האחרון יש כ 80 כניסות... קדימה לכתוב, ולהמשיך בתיעוד, הלוואי ואתן השראה לעוד כמה משפחות...

את הפוסט בנושא אהבת הארץ אני פותחת בצורה אחרת מכל שאר הפוסטים.

ערך" אהבת הארץ"- משימה מספר 10- טיול בשביל ישראל עם לינה בשטח.

המשתתפים: ברק, גולוש ויותם.

ביקשתי מגולוש (למי שעוד לא מכיר, כינוי למיכלי אחותי הקטנה) שתנסה לסכם את מה שחוו יחד היא, יותם(בעלה) וברק. מביאה את הדברים כפי שנכתבו:

" אפשר להתחיל לפני כ 13 שנה כשברקי נולד ואני הייתי בעצמי נערה מתבגרת בכיתה ט, לא רחוק ממנו היום. אני השתנתי ואפילו הפכתי להיות מיכל כהן, וברקי גדל והפך להיות ילד גדול.  שנינו לא זוכרים איך היינו פעם, אבל אחרי הסופ"ש הזה גילינו שנינו יחד עם יותמי – אנשים חדשים.

הקדמה קצרה: נסענו לאזור חוף הכרמל, ישנו בחוף הים של מושב מגדים. אכלנו מרק ופתיתים לארוחת ערב ובבוקר דייסת שיבולת שועל (נכון, קצת הארד קור בשביל ברקי אבל ...). במקום להמשיך לספר את הפרטים היבשים של הטיול כמו מה אכלנו ומתי, כמה עליות עלינו, כמה זמן לקח כל מקטע וכו' אני מעדיפה לשתף את הקוראים בחוויות שחווינו.   

גילינו את ברקי החמוד שהופך לאיש גדול. סקרן, חוקר, שואל שאלות, מחפש תשובות, יוצא קצת מעולמו המוכר ובודק מה קורה בחוץ, מקשיב, מפנים, מיישם. יותמי ואני מרגישים שבטיול הזה פתחנו לברקי כמה דלתות לעולמות חדשים. בטיול הזה לא היה אוטו קרוב, מקלחת, מסעדה או סופר, היה מה שיש לך בתיק, מה שיש לגולוש ויותמי בתיק ומה שיש מסביב בטבע. ואז אין הסחות דעת. ונשארת רק החברה להנעים את זמנך. דיברנו על החיים: דיברנו על הסטארט אפ של יותמי, דיברנו על השקעות, מניות (מושגים של "גדולים"), דיברנו על העתיד, על מה תרצה להיות, על מה אתה יכול להיות (מה שתרצה), על העולם הגדול, על המשפחה, על זוגיות, על הדברים החשובים בחיים, על איזה אוכל אתה אוהב, אולי אתה אוהב ובכלל לא טעמת, למדנו איך מנווטים בשטח, מה זה נ. טריג, איפה אנחנו ולאן אנחנו הולכים. 

נוסף על 15 הקילומטר שהלכנו (כבוד) יחד, מנווטים במפת סימון השבילים, הרגשנו שהצלחנו קצת להכניס משהו מעצמנו ומהשקפת העולם שלנו לעולם המתהווה של ברקי.

היתה לנו אווירה טובה, פתוחה, מזמינה, נעימה וקלילה בטיול הזה, ואם ברקי ייקח איתו לחיים אפילו רק דבר אחד, מה שיבחר – דיינו.

מה שחשוב הוא – שמהיום ברקי אוהב לשתות קפה שחור. הצלחנו!"

תודה אחותי  על  השיתוף האותנטי של  החוויה שעברתם יחד בסוף השבוע הזה.

אם אני חוזרת כמה ימים אחורה, המשימה התחילה כשברק קיבל מייל מגולוש  ובו מעין הכנה מוקדמת למצפה לו בשישי שבת הקרוב. רשימת ציוד שעליו להכין, ובכלל טקסט מזמין לסוף שבוע בארץ ישראל היפה. אני לא יודעת אם זו הרגישות יתר שהתעצמה אצלי בשנה האחרונה או שכל מי שהיה קורא את המייל שגולוש כתבה היה מתרגש, אבל היה משהו במילים שנכתבו כל כך מהלב, בצורה כל כך קולחת, אוהבת ומזמינה, שגרמו לי להזיל דימעה:

"ברקי היקר והחביב,

לקראת יום שישי הקרוב, בו נטייל בשבילי ארץ ישראל היפה שלנו, הכנו עבורך רשימת ציוד. אנא וודא שביום שישי יהיו לך את כל הדברים:

- תיק נוח למשך יומיים הליכה (על הצדדים שלו נשים מזרוני קמפינג)

- שק שינה

- מזרון קמפינג

- פנס (עדיפות לפנס ראש)

- כלי רחצה מינמליים ביותר (לא מתקלחים :) )

- מינימום בגדים (חולצה להחלפה, ואולי גם תחתונים)

- מעט נשנושים - רצוי כאלה שלא שוקלים כמעט בכלל ולא נמסים בשמש, מספיק נשנושים לשלושתינו

- כובע

- קרם הגנה

- משקפי שמש

- אולר אם יש לך

- 2 בקבוקי מים של ליטר וחצי

- נעליי הליכה סגורות

- גרביים להחלפה

- בגד ים

- מגבת קמפינג (כדאי מאוד, כי היא מאוד קלה)

- כפכפי אצבע

- מצלמת המחוברים שלך

- חולצה ארוכה ללילה (לא משהו כבד, חולצה קלילה)

תוודא שנשאר לך מקום בתיק כי האוכל יתחלק בין התיקים של שלושתינו.

התכנון הוא להתחיל מסלול לא ארוך, לישון כניראה בים ולהמשיך בבוקר את המסלול, באזור הכרמל (איזה כיף!!). אנחנו מתכננים לעשות קטע משביל ישראל (תקרא קצת בגוגל).

ארוחת ערב מתוכננת להיות משהו קליל שנבשל לעצמנו, ובבוקר סנדביצים, קצת ירקות ומשהו בסגנון הזה. אם יש משהו שאתה לא אוכל - תגיד לי.

אל תביא שום דבר שאינו הכרחי, כל מה שתיקח הולך איתך על הגב.

התכנון ליציאה הוא בסביבות 16:00-17:00 מתל אביב.

תשאל את אבא ואמא אם הם יכולים להקפיץ אותך אלינו כדי שנוכל לצאת ללא עיכובים.

תתחיל להתאמן בשתיית קפה שחור!

תתקשר אם יש לך שאלות,

נשיקות וחיבוקים!

גולוש ויותמי"

אז כל שנותר היה לארוז תיק ולצאת למסע.

ברק הכין תיק, ולקח את כל אשר היה צריך לסוף שבוע שהמהות שלו- טיול בארץ ישראל, עם תרמיל על הגב שכל  שיש בו- זה מה יש ועם זה  צריך להסתדר (עניין התיק חיבר  אותו ישירות להבנה ולחשיבה שיש לעשות סדר עדיפויות במה שמים בתיק, מה באמת נחוץ ועל מה אפשר לוותר? מה אני רוצה לקחת לעומת מה אני צריך? הזדמנות מצוינת לקבל החלטות ולדאוג בצורה עצמאית ואחראית  ליומיים הקרובים עבורך.  יומיים שמה שארגנת/הכנת/הבאת מבעוד מועד יהיה איתך, ומה שאין- אין.הקפצנו אותו לנקודת היציאה( הבית של גולוש ויותם) . הפעם הבאה שפגשנו אותו היתה למחרת בערב....

ארוחת שבועות כבר היתה בעיצומה כאשר השלושה חזרו הביתה.  הם הגיעו ישר לקינוח אצל סבא וסבתא והחוויות- מדהימות. התבוננתי מהצד מקשיבה לשלושתם, כל אחד מנקודת מבטו משתף במשהו אחר. הטיול הזה לא היה חריג בנוף משפחתנו, מאז שברק קטן אנחנו מטיילים המון בארץ, מסלולים קלים וקשים, מאתגרים ומלאי חוויות, סולמות, חבלים ויתדות, הרים וואדיות, נחלים, ומעינות. הפעם האוטו היה מחוץ לתחום .  ברגע שהגיעו לנקודת ההתחלה, מה שלקחת איתך על הגב- זה מה שיש לך. אין את אבא ואמא שאירגנו תיק וחשבו מה צריך לקחת, אין מי שיגיד לך מתי לשתות ומתי לאכול, יישמת בשטח את מה שלימדנו כל השנים, החלטת מה לארוז בתיק, מה נחוץ ומה פחות, תירגלת סדר עדיפויות בעצמך, למדת שאם תיקח הרבה דברים- התיק יהיהכבד כאשר צועדים 15 ק"מ.. תירגלת איך מתחלקים עם אחרים, מבשלים בטבע ומקימים אוהל, איך שותים קפה שחור ואוכלים טונה מקופסא..  הארוחות בשטח, הלינה תחת כיפת השמים, האתגרים, החוויות, הלמידה, ההרפתקאה,  כל אלה היו הערך המוסף מהטיול.

אהוד מנור כתב:

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי."

ערכים שכללנו תחת אהבת הארץ :איכות סביבה, אומץ,גאווה, גבורה ותקווה,שמירה על הטבע, פטריוטיות ,מעורבות ,אותנטיות ודו קיום .בטוחים כי המסע הקצר בשביל ישראל השאיר בך ולו מעט מכל שהזכרתי. נכון שלטוס לחו"ל  למדינה זו או אחרת, לדיסנלנד /פורטה ונטורה/האפטלינג וכו  נשמע בעיניכם הילדים  תמיד מענין ומרגש יותר, אל תשכח ברק, אין לנו ארץ אחרת ויש המון מה לראות בארץ ישראל, כל כך הרבה נחלים, מעיינות ומערות שמורות טבע, אתרים היסטוריים והרבה פינות חמד , מקווה שתהנה ותתרגש גם מהם.

גולוש ויותם, הזדמנות נוספת להודות על הזמן שהקדשתם, המחשבה על תכנון המסלול וכל הפרטים הקטנים!

הלב שלכם כל כך גדול!

 

משימה רביעית - ערך צניעות

חזרתי מהעבודה אחרי יום עמוס במיוחד, כל שרציתי היה להעלם לאיזה שעה- שעה וחצי. להתנתק. להתנתק מהטירוף, מה"כאן ועכשיו" וממהירות המידע שזורם בחיי היום יום, מהשעון שמחוגיו טסים ולא עוצרים לרגע לנוח, מהימים שמתחברים, השבועות שכבר מזמן הפכו למשהו אחד בלי שום עצירה בדרך. רציתי שקט. בלי טלפון נייד, טלפון בבית, מחשב, מיילים, מסרונים,what’s up, viber , בלי ליהיות ON LINE   בכל רגע נתון. כל שניה צפצוף של משהו אחר.... " בואי שבי איתי רגע במרפסת " הוא קרא לי איך ששמתי את התיק שלי על השיש במטבח.

"בואי שבי לידי, למה את עומדת?" לא הבנתי מה קרה, יש לי כל כך הרבה מה לעשות, רק נכנסתי מהעבודה...  "יש לי 2 בשורות, אחת טובה השניה פחות במה להתחיל?"   "בפחות טובה "עניתי , העדפתי לקבל את הגרוע ישר  . "טוב, אנחנו יוצאים ללינה במדבר באוהלים, החלטתי לשנות קצת את מיקום משימת הצניעות ולהעבירה למדבר..."  "או קי " עניתי, מנסה להתאושש מ”המכה” שזה עתה ניחתה עלי, אם יש משהו שאני לא אוהבת זה לישון באוהל, וכוללללם יודעים את זה. "ומה הבשורה  הטובה?" שאלתי, והוא ענה:" נוסעים רק ללילה אחד ולא לשני לילות. לא היה מקום לשני לילות..."

נשמתי לרווחה.

לילה אחד אני אשרוד, זה לא כל כך נורא. אני אקח את השמיכה שלי, והכרית, ואנסה להנות... (עניין הכרית כבר נחשף ברבים במסיבת יומולדת של שרוני- בקטנה ..)

"את הפוסט הזה התחלתי לכתוב תוך כדי תנועה,  בשונה מהפוסטים שכתבתי אותם תמיד מספר שבועות לאחר התרחשותם. מילים אלו אני כותבת במחברת ספירלה משובצת, בעט פיילוט כחול, כי אין מחשבים, אין אייפד, אייפוד, PSP, אייפון או טלפון (אייפון יש אבל הוא לא בשימוש אלא רק במיקרה חירום).

7:45 יצאנו מהבית ברחוב משה ארם :3 ילדים, זוג הורים, מזוודה , הרבה ציוד ובלי אף מכשיר אלקטרוני.   הללויה !!!

נוסעים בכביש 6, יום שישי 13/4/12, אנחנו כמעט לבד על הכביש, 103 FM מתנגן ברדיו, שירי ארץ ישראל.. רבקה זוהר בידיוק שרה:" מה אברך לו ,במה יבורך "ברק שקוע בקריאת ספר"משחקי הרעב", קרן-אור קוראת "בון" ואיתמר –עייף.

קבענו להיפגש באלונית בכביש 6 , מעין טקס קבוע של שרוני והילדים בכל טיול שהם יוצאים יחד. הגענו לנקודת המפגש. גולוש ויותם הגיעו אחרינו ומיד אחריהם משפחת ברודו בהרכב מלא. מי היה מאמין- משימת צניעות יחד עם שתי האחיות שלי. הרווחתי!

כבר יומיים שאני חושבת להתחיל לכתוב , הפעם לתעד את משימה תוך כדיי ולא בדיעבד. את האמת שלמרות כל הקיטורים שלי על שינה באוהל, מקלחות משותפות והרבה חול- אני מאוד נירגשת. ברדיו מתנגן לו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב..." שמחה מאוד שזרמתי עם הרעיון לשנות את המשימה המקורית והייתי פתוחה לשינוי (כי מי מאיתנו אוהב שינויים??אבל כניראה שהגיל, והחיים שעוברים עזרו להגיע למצב שאני מאפשרת לעצמי לחיות עם השינוי ולהפיק ממנו את הטוב מבלי לחשוב על מה יכל היה ליהיות במקור וללמוד כמובן להנות מהחדש.)

במקור המשימה היתה צריכה ליהיות באזור ספטמבר, לבלות סוף שבוע ללא מכשירים טכנולוגיים, בלי טלויזיה, מחשב וכו. אך בשל הסמיכות ליום הכיפורים שעברנו באותה מתכונת מצאנו לנכון לדחות את המשימה. בהמשך כבר שודרגה המשימה לאזור סטרילי  יותר- לילה במדבר, 120 ק"מ לפני אילת, צוקים, "לב המדבר".אז נסענו לסוף שבוע, בכפר אקולוגי, התנתקנו מהציביליזציה ומהחיים המודרנים וחזרנו אחורה בזמן.

חגית (אחותי) ויואב החליטו להצטרף עם הילדים שלושה ימים לפני .גם גולוש ויותם. לא אמרתי את זה בקול רם אבל התרגשתי נורא. פעם ראשונה שאנחנו נוסעים בהרכב שכזה,  לסוף שבוע לא שיגרתי, המחייב את כולם להיצמד לכללים שקבענו. אם אני אהיה כנה עם עצמי אני חושבת שמאוד התרגשתי מהפירגון של האחיות שלי. המחשבה לקחת חלק מהפרויקט הזה וכמובן הביצוע- זה לא מובן מאליו. ההתגייסות, ההשתייכות, ההרגשה כי הם חלק מזה- גרמה לי לדמעות של התרגשות. מנסה לדמיין את ילדיי שלי בעוד כ 30 שנים במערכת יחסים מכבדת, אוהבת ומפרגנת שכזו.

עצירה ראשונה- אלונית כביש 6, נקודת מעבר שהפכה למסורת בטיולים. משם ממשיכים  למכתש, לחולות הצבעוניים, לאחר מכן מסלול בנחל גוב (מומלץ!! לכל חובבי המסלולים האתגריים)ואז לצוקים- לאוהלים.

אני סקרנית לדעת עם אילו חוויות ברק יחזור, מה הוא ילמד? איזה ידע ירכוש? מה הוא ירגיש? אילו חוויות יחווה? מה ישאר איתו לעוד מספר שנים? מה הוא ייקח איתו מהחוויה השונה הזו. הדבר היחידי שידעתי בעניין : איזה מסר אני רוצה להעביר.

הקופסא נפתחה בעצירה הבאה במכתש כאשר סביבנו חולות צבעוניים והילדים כבר רצים למלא את הבקבוקים... בקופסא היה כתוב:

"נסו לא להיות אנשים של הצלחה, אלא נסו להיות אנשים של ערך" (אלברט איינשטיין)

בערך צניעות כללנו:ריסון עצמי, רגיעה,סיפוק צרכים והסתפקות במועט.

במאה ה 21, בתרבות המערבית בה הטכנולוגיה מאפשרת קידמה , מכשירים טכנולוגים חדשים שנולדים בכל יום מחדש, כמות הגירויים לילדים היא עצומה.

בעולם של היום,חשוב במיוחד בתקופה זו, בה אתה ואחיך גדלים, לשמור על צניעות ודרך ארץ.  תמיד לזכור שמכל אחד ניתן ללמוד דבר מה. זה באמת גדול ליהיות גדול, אבל זה עוד יותר גדול- ליהיות אנושי.

אמנם הדברים החומריים נמצאים בסביבתך אך אל תשכח שהם לא העיקר. החומריות לעיתים מסיתה אותנו מהדרך והחוכמה היא לא רק לצמוח לגובה (ולרצות עוד עוד ועוד ) אלא לצמוח לעומק.

כמי שלומד במגמה לאומנות פלסטית הרשה לנו לצטט את פרנסואה דה לה רושפוקו:

הצניעות כמוה כצללים על דמויות שבתמונה. הם מעניקים להם עוצמה ומבליטים אותם."

זכור משפט זה בהמשך דרכך."

לאחר בקבוקים מלאים בחול צבעוני, 3 שעות של מסלול בנחל גוב המדהים יצאנו למתחם לב המדבר שבצוקים.

השהייה ב"לב המדבר" היתה נעימה בסך הכל.(למרות החששות משינה באוהל ככה באמצע החיים...) מתחם חדש, נקי, מטבח פתוח באמע הנוף המדברי, מקלחות ושירותים  חדשים ומלא חוללללללללל. מכל כיוון מדבר מדבר ומדבר.

השהייה עצמה היתה רגילה, ארחות ערב מקלחות, פויקה בלילה שיותם הכין, למחרת טיול במדבר באזור בעזרתו האדיבה של תושב המקום עומר  דוידמן, כל אלה היו דברים שעושים בכל טיול, זה או אחר.

אז מה היה בכל זאת שונה? מה היה כל כך מיוחד בסוף השבוע הזה? חיינו סוף שבוע בפשטות וצניעות ללא כל החומריות שסביבנו. רציתי שנרגיש ונהנה  מהטבע, מהנופים המרהיבים של הדרום, המכתש הגדול, נחל גוב, שוחחנו  אחד עם השני פנים אל פנים, הילדים נהנו מלקפוץ על ערימות חציר ולעבור מאוהל לאוהל. חיפשנו  תרנגולות "לא עצבניות" ונהננו מהמרחב, מהמדבר, מהחולות, מהשקיעה. והרגשנו .וראינו. ודיברנו. וחווינו חוויה עוצמתית, משפחתית, צנועה, מחבקת ומלכדת. ואהבנו.ונמשיך לאהוב.

והחלטנו שנעשה את זה פעם בשנה . ממליצה.

הנסיעה הממושכת ברכב (בכל זאת צוקים נמצאת 120 ק"מ לפני אילת..)ללא  מכשירים טכנולוגים, ילדים שאינם "דבוקים" למסך של מכשיר אלקטרוני, שירי ארץ ישראל היפה שמתנגנים ברדיו  , תיזכר כחוויה ללא ספק.מי היה מאמין שנשרוד סוף שבוע שלם בלי טלפונים, מיילים, ומשחקי מחשב למינהם.עצם העניין להתנתק מכל הטכנולוגיה, לילדים שלנו, זה לא דבר של מה בכך. אני שמחה ומלאת הערכה על שיתוף הפעולה.

"את יודעת אמא, זה לא היה נורא בכלל. אפילו נהנתי. הרגשתי שדיברתי יותר והכרתי דברים באנשים שהיו איתנו שלא ידעתי.." (ברק)

 (החלק שכתוב בכחול נכתב תוך כדי המשימה )

משימה שמינית - ערך שאפתנות

"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע."

קשה לי מאוד להתחיל ולכתוב על המשימה הקשורה לערך שאפתנות. אני מנסה באמת ליהיות כנה עם עצמי ולהבין  ממה זה נובע. האם זו העובדה שרציתי שזה יהיה ערך מצוינות ושרון התעקש שלא, וויתרתי כי הבנתי שהוא צודק,?או  שהייתי צריכה להבין שהלחץ למצוינות יכול לגרום להפך לקרות.. ?  האם זה מהמקום שאני לא רואה את ילדיי שואפים אל מעל ומעבר כמו שהייתי רוצה ולעיתים מסתפקים בדברים כמו שהם?   האם זה התסכול ששאפתנות זה  לא נושא  שאפשר ללמד אותו כמו 1+1 או כפל/חילוק /חזקות ואניטגרלים, והרעב הזה לא קיים בהם...?האם זו המציאות שאני חייה בה ורואה שילדיי הם לא כמוני? (וכניראה טוב שכך..) הרי הבטחתי לעצמי שאתן להם לחיות את חייהם כפי שהם רוצים ולא אנסה להגשים  את חיי דרכם.האם זה מה שמציק? המחשבה שאולי יהיה להם קל יותר כשלא הכל  צריך ליהיות מושלם ומוקפד, היא זו שמערערת אותי. ואיך אני חיה עם זה  שהאני הפנימי  שלהם לא ידבר אליהם מבפנים ויצעק:" עוד קצת, אפשר לעשות את זה עוד יותר טוב, עוד יותר מוקפד, עוד יותר מושלם.. מושקע. " ואולי , 50 % שלי זה 100% של מישהו אחר(כמו שמישהי מאוד מדייקת אמרה לי לפני מספר חודשים) אולי זה מה שמלחיץ אותי, שאולי זה באמת נכון...? ואפשר להוריד הילוך והכל יהיה בסדר....

אז מה כל כך קשה לי ולמה היה לי חשוב כל כך  לכלול את הערך הזה ברשימת שניים עשר הערכים? מה היתה המשימה שסימלה יותר מכל הרעיונות שהיו לנו ולבסוף החלטנו ללכת  על  שאפתנות (ולא מצוינות)? ומה שיעביר את זה יהיה קיר טיפוס?

קיר טיפוס יכול ליהיות קיר גבוה, יכול ליהיות קיר גבוה מאוד. יכול ליהיות בו מסלול קל, בינוני ,קשה וקשה מאוד.מגוון האפשרויות הרחב שיש בו מסמל את מגוון האפשרויות העומדות בפנינו ביום יום בפרט ובחיים בכלל..האם נבחר בדרך קלה ונגיע ראשונים למעלה, או אולי נלך בדרך ארוכה יותר אך בטוחה יותר? אולי ארוכה אך מהנה יותר? או קצרה וקשה אך נגיע ראשונים , אולי נבחר במסלול פשוט כדי לא להתאמץ או שנבחר במסלול מאתגר כדי להוכיח לעצמנו (ויהיו כאלה שיהיו עסוקים בלהוכיח לאחרים) שאנו מסוגלים ואף יותר..ועוד כאלה ואחרים. האפשרויות ככ רבות ואומרות המון.(חשבתם פעם איפה הייתם ממקמים את עצמכם במגוון האפשרויות?)

גיא חובב קירות טיפוס, אני לא בטוחה שהוא עושה את זה באופן קבוע אבל ללא ספק זה אחד התחביבים שלו.את גיא אני מכירה מאז שהיה בן 6, ילד בלונדיני עם אף קטן וסולד, אני חושבת שמיד אימצתי אותו ליהיות האח הקטן  שלא היה לי וצירפתי אותו לאחיות שלי , ובמיוחד לגולוש (שהיו קרובים בגיל והפעילויות המשותפות היו רלוונטיות מבחינת תחומי עניין). מלווה אותו מזה 23 שנים לעיתים מהצד, לעיתים מקרוב יותר, בעיקר מהלב שאוהב . וב 14 שנים האחרונות אני גיסתו והוא גיסי אבל באמת אני מרגישה שהוא כמו אחי..                   

 שאלתי אותו אם יסכים ליהיות שותף לפרויקט, למסע המשפחתי שלנו, לחוות עם ברק את החוייה של קיר טיפוס וכמו שחשבתי התשובה היתה חיובית. גיא אסף את ברק והם נסעו למתחם קיר טיפוס שביד חרוצים. ביקשתי ממנו מבלי שברק ידע שיעשו כל מיני מסלולים, קלים/קשים/מאתגרים יותר ומאתגרים פחות. רציתי שברק יחווה את המגוון, רציתי שיחווה קושי, שלא יוותר לעצמו בקלות, רציתי שילחם! ולאחר מכן שיחווה את תחושת הסיפוק האדירה לאחר מאמץ גדול. ( ושוב עלתה בי המחשבה האם יכול ליהיות שתחושת הסיפוק תגיע גם אם לא יתאמץ?  ) 

חייבת להתוודות (למי שלא הבין את זה עד עתה) שהכתיבה של הפוסטים שלי מאוד נקיה, אישית, ריגשית, בלי שום מסכות, מאוד מאוד אותנטית, לטוב ולרע וחייבת לומר שהנושא מעסיק אותי לא מעט. לומדת במשך הזמן להפריד את הרצונות שלי כאדם/אישיות מהדרך שבה ילדיי חיים את חייהם. ההכרה כי עשיה בינונית היא לגיטמית ולא בהכרח לא טובה. וכי 100% של מישהו אחר, לא היו עוברים אצלי את ה 40%... מעסיקה אותי לא מעט. עם איזה תסבוכת אני מסתובבת? מאיפה זה בא? האם תמיד הייתי כזו? כמה זה מקשה עליי בחיי היום יום? וכמה הנושא הזה  מעסיק אותי מאז שהחלטתי שאני רוצה לכלול ערך זה ברשימה. למה זה כל כך היה חשוב לי? ומה אני מנסה להגיד? איזה מסר אני רוצה להעביר? האם לא הלכתי רחוק מידי...?

 החיבור עם גיא לסוג זה של פעילות היה חיבור מנצח.גיא, הוא הדוד הצעיר של ברק. זו ההגדרה הפורמלית, על פני השטח זו הדמות הכי מבינה בנושאים של בני הנוער. זה אותו אחד שהכי קל לדבר איתו טכנולוגית, שהכי מבין, שהכי יודע ושהכי עוזר בכל בעיה מהסוג הזה. והרי זה מה שהילדים לנו מרגישים שהם צריכים...

  הם יצאו  יחד למשימה ,  בטוחה שהיתה התרגשות לשני הצדדים לחוות כמה שעות יחד, אחד על אחד, בלי אחים צעירים שצריכים גם את תשומת ליבו של גיא, בלי משפחה מסביב, רק שניהם וקיר הטיפוס בפעילות שכולה כיף בסופו של דבר. הם חזרו כעבור מספר שעות מרוצים ועייפים עם ידיים אדומות וכואבות  ועם חוויה מאין כמוהה. שמחתי על החווויה, שמחתי על ההזדמנות של ברקי, ליהיות עם גיא יחד כמה שעות  ולעשות פעילות שכזו שמשלבת כל כך הרבה יחד. הביחד הזה של שניהם (שאני חושבת שמעולם לא חוו), הספורט, האתגר, העידוד אחד של השני, ההסתכלות האישית וההצלחה של שניהם יחד לשאוף אל על ולעשות את הכי טוב שהם יכולים.

בחיי היום יום אנו חוזרים ומדגישים כי התוצאה  לא תמיד חשובה, אלא הדרך ואני  בוחרת לצטט קטע מתוך מה שכתבנו לברק במשימה זו:

"מ-9000 זריקות לסל,

הפסדתי יותר מ-300 משחקים,

36 פעמים נפל בחלקי לקלוע את סל הניצחון במשחק – ופספסתי.

כל חיי נכשלתי שוב ושוב – וזו הסיבה שניצחתי"

את הדברים הללו אמר מייקל ג'ורדן, גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים.  שחקן כדורסל בקנה מידה של מייקל ג'ורדן הוא ללא ספק דמות שברק יכול לשאוב ממנה השראה, קריאה של השורות האלה, יכולה להראות חלק שלאנשים לא תמיד קל להכיר בו.

ברקי, כמו שכתבנו לך, אנו מצפים ממך לשאוף ולפתח את יכולותייך אל מעל ומעבר, שתמיד תשקיע את כל שביכולתך ותשאף להגיע רחוק, מקווים שתעשה כמו שאנחנו חוזרים ואומרים :"תעשה הכי טוב שאתה יכול- כי הדרך היא החשובה!"

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה במספר שורות שקראתי :

"בעולם חשובה עד מאוד הצלחה,

מביאה היא שמחה.

אך תמיד יש לדעת כי להצליח בכל

יכול רק אדם החושב שיכול.

כי יכול הוא לקפוץ גבוה מכל,

כי יכול הוא לחצות את מדברי החול.

כי יכול הוא לגבור ולהשיג ניצחון

                                              וכל זה תלוי במידת הרצון. 

                     במידת האמונה בעצמך,תלויה מידת הצלחתך.

                        אם תחשוב כי לא תוכל אז נכשלת.

                                לכן כל אדם חייב להבין ,

                               כי בעצמו ובכוחו חייב הוא להאמין."

אז אחרי שקראתי את המילים כמה וכמה פעמים, הגעתי למסקנה שלא צריך להצליח בהכל, ולעיתים מכשלונות אנחנו צומחים ומצליחים ומה שצריך זה להאמין בעצמנו, ולהאמין שאנו מסוגלים, ולרצות. לרצות באמת.

אלכסנדר גרהם בל אמר:

"אדם הוא מעט ממה שנולד עימו והרבה ממה שהוא עושה מעצמו."

אני מקדישה את הפוסט הזה לגיא, שמזמן אימצתי אותו ליהיות אחי, שתשאף, תצמח ותפתח את היכולות המדהימות שלך, תמשיך לעשות מעצמך את מה שאתה,שתמשיך ללכת עם הלב שלך שיש בו כל כך הרבה מקום של אהבה ונתינה.באהבה גדולה, תמיד.