חזרתי מהעבודה אחרי יום עמוס במיוחד, כל שרציתי היה להעלם לאיזה שעה-
שעה וחצי. להתנתק. להתנתק מהטירוף, מה"כאן ועכשיו" וממהירות המידע שזורם
בחיי היום יום, מהשעון שמחוגיו טסים ולא עוצרים לרגע לנוח, מהימים שמתחברים,
השבועות שכבר מזמן הפכו למשהו אחד בלי שום עצירה בדרך. רציתי שקט. בלי טלפון נייד,
טלפון בבית, מחשב, מיילים, מסרונים,what’s up, viber , בלי ליהיות ON LINE בכל
רגע נתון. כל שניה צפצוף של משהו אחר.... " בואי שבי איתי רגע במרפסת "
הוא קרא לי איך ששמתי את התיק שלי על השיש במטבח.
"בואי שבי לידי, למה את עומדת?" לא הבנתי מה קרה,
יש לי כל כך הרבה מה לעשות, רק נכנסתי מהעבודה...
"יש לי 2 בשורות, אחת טובה השניה פחות במה להתחיל?" "בפחות טובה "עניתי , העדפתי לקבל
את הגרוע ישר . "טוב, אנחנו יוצאים
ללינה במדבר באוהלים, החלטתי לשנות קצת את מיקום משימת הצניעות ולהעבירה
למדבר..." "או קי " עניתי,
מנסה להתאושש מ”המכה” שזה עתה ניחתה עלי, אם יש
משהו שאני לא אוהבת זה לישון באוהל, וכוללללם יודעים את זה. "ומה הבשורה הטובה?" שאלתי, והוא ענה:" נוסעים רק
ללילה אחד ולא לשני לילות. לא היה מקום לשני לילות..."
נשמתי לרווחה.
לילה אחד אני אשרוד, זה לא כל כך נורא. אני אקח את השמיכה שלי,
והכרית, ואנסה להנות... (עניין הכרית כבר נחשף ברבים במסיבת יומולדת של שרוני-
בקטנה ..)
"את הפוסט הזה התחלתי לכתוב תוך כדי תנועה, בשונה מהפוסטים שכתבתי אותם תמיד מספר שבועות
לאחר התרחשותם. מילים אלו אני כותבת במחברת ספירלה משובצת, בעט פיילוט כחול, כי
אין מחשבים, אין אייפד, אייפוד, PSP, אייפון או טלפון (אייפון
יש אבל הוא לא בשימוש אלא רק במיקרה חירום).
7:45 יצאנו מהבית ברחוב משה ארם :3 ילדים, זוג הורים, מזוודה , הרבה
ציוד ובלי אף מכשיר אלקטרוני. הללויה !!!
נוסעים בכביש 6, יום שישי 13/4/12, אנחנו כמעט לבד על הכביש, 103 FM מתנגן ברדיו, שירי ארץ ישראל.. רבקה זוהר
בידיוק שרה:" מה אברך לו ,במה יבורך "ברק שקוע בקריאת ספר"משחקי
הרעב", קרן-אור קוראת "בון" ואיתמר –עייף.
קבענו להיפגש באלונית בכביש 6 , מעין טקס קבוע של שרוני והילדים בכל
טיול שהם יוצאים יחד. הגענו לנקודת המפגש. גולוש ויותם הגיעו אחרינו ומיד אחריהם משפחת ברודו בהרכב מלא. מי היה
מאמין- משימת צניעות יחד עם שתי האחיות שלי. הרווחתי!
כבר יומיים שאני חושבת להתחיל לכתוב , הפעם לתעד את משימה תוך כדיי ולא
בדיעבד. את האמת שלמרות כל הקיטורים שלי על שינה באוהל, מקלחות משותפות והרבה חול-
אני מאוד נירגשת. ברדיו מתנגן לו "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב..."
שמחה מאוד שזרמתי עם הרעיון לשנות את המשימה המקורית והייתי פתוחה לשינוי (כי מי
מאיתנו אוהב שינויים??אבל כניראה שהגיל, והחיים שעוברים עזרו להגיע למצב שאני
מאפשרת לעצמי לחיות עם השינוי ולהפיק ממנו את הטוב מבלי לחשוב על מה יכל היה ליהיות
במקור וללמוד כמובן להנות מהחדש.)
במקור המשימה היתה צריכה ליהיות באזור ספטמבר, לבלות סוף שבוע ללא
מכשירים טכנולוגיים, בלי טלויזיה, מחשב וכו. אך בשל הסמיכות ליום הכיפורים שעברנו
באותה מתכונת מצאנו לנכון לדחות את המשימה. בהמשך כבר שודרגה המשימה לאזור
סטרילי יותר- לילה במדבר, 120 ק"מ
לפני אילת, צוקים, "לב המדבר".אז נסענו לסוף שבוע, בכפר אקולוגי,
התנתקנו מהציביליזציה ומהחיים המודרנים וחזרנו אחורה בזמן.
חגית (אחותי) ויואב החליטו להצטרף עם הילדים שלושה ימים לפני .גם
גולוש ויותם. לא אמרתי את זה בקול רם אבל התרגשתי נורא. פעם ראשונה שאנחנו נוסעים
בהרכב שכזה, לסוף שבוע לא שיגרתי, המחייב
את כולם להיצמד לכללים שקבענו. אם אני אהיה כנה עם עצמי אני חושבת שמאוד התרגשתי
מהפירגון של האחיות שלי. המחשבה לקחת חלק מהפרויקט הזה וכמובן הביצוע- זה לא מובן
מאליו. ההתגייסות, ההשתייכות, ההרגשה כי הם חלק מזה- גרמה לי לדמעות של התרגשות.
מנסה לדמיין את ילדיי שלי בעוד כ 30 שנים במערכת יחסים מכבדת, אוהבת ומפרגנת שכזו.
עצירה ראשונה- אלונית כביש 6, נקודת מעבר שהפכה למסורת בטיולים. משם
ממשיכים למכתש, לחולות הצבעוניים, לאחר
מכן מסלול בנחל גוב (מומלץ!! לכל חובבי המסלולים האתגריים)ואז לצוקים- לאוהלים.
אני סקרנית לדעת עם אילו חוויות ברק יחזור, מה הוא ילמד? איזה ידע
ירכוש? מה הוא ירגיש? אילו חוויות יחווה? מה ישאר איתו לעוד מספר שנים? מה הוא
ייקח איתו מהחוויה השונה הזו. הדבר היחידי שידעתי בעניין : איזה מסר אני רוצה
להעביר.
הקופסא נפתחה בעצירה הבאה במכתש כאשר סביבנו חולות צבעוניים והילדים
כבר רצים למלא את הבקבוקים... בקופסא היה כתוב:
"נסו
לא להיות אנשים של הצלחה, אלא נסו להיות אנשים של ערך" (אלברט איינשטיין)
בערך צניעות כללנו:ריסון עצמי, רגיעה,סיפוק צרכים והסתפקות
במועט.
במאה ה 21, בתרבות המערבית בה הטכנולוגיה מאפשרת קידמה ,
מכשירים טכנולוגים חדשים שנולדים בכל יום מחדש, כמות הגירויים לילדים היא עצומה.
בעולם של היום,חשוב במיוחד בתקופה זו, בה אתה ואחיך גדלים,
לשמור על צניעות ודרך ארץ. תמיד לזכור
שמכל אחד ניתן ללמוד דבר מה. זה באמת גדול ליהיות גדול, אבל זה עוד יותר גדול-
ליהיות אנושי.
אמנם הדברים החומריים נמצאים בסביבתך אך אל תשכח שהם לא
העיקר. החומריות לעיתים מסיתה אותנו מהדרך והחוכמה היא לא רק לצמוח לגובה (ולרצות עוד
עוד ועוד ) אלא לצמוח לעומק.
הצניעות כמוה כצללים על דמויות שבתמונה. הם מעניקים להם
עוצמה ומבליטים אותם."
זכור משפט זה בהמשך דרכך."
לאחר בקבוקים מלאים בחול צבעוני, 3 שעות של מסלול בנחל גוב המדהים
יצאנו למתחם לב המדבר שבצוקים.
השהייה ב"לב המדבר" היתה נעימה בסך הכל.(למרות החששות משינה
באוהל ככה באמצע החיים...) מתחם חדש, נקי, מטבח פתוח באמע הנוף המדברי, מקלחות
ושירותים חדשים ומלא חוללללללללל. מכל
כיוון מדבר מדבר ומדבר.
השהייה עצמה היתה רגילה, ארחות ערב מקלחות, פויקה בלילה שיותם הכין,
למחרת טיול במדבר באזור בעזרתו האדיבה של תושב המקום עומר דוידמן, כל אלה היו דברים שעושים בכל טיול, זה
או אחר.
אז מה היה בכל זאת שונה? מה היה כל כך מיוחד בסוף השבוע הזה? חיינו
סוף שבוע בפשטות וצניעות ללא כל החומריות שסביבנו. רציתי שנרגיש ונהנה מהטבע, מהנופים המרהיבים של הדרום, המכתש
הגדול, נחל גוב, שוחחנו אחד עם השני פנים
אל פנים, הילדים נהנו מלקפוץ על ערימות חציר ולעבור מאוהל לאוהל. חיפשנו תרנגולות "לא עצבניות" ונהננו
מהמרחב, מהמדבר, מהחולות, מהשקיעה. והרגשנו .וראינו. ודיברנו. וחווינו חוויה
עוצמתית, משפחתית, צנועה, מחבקת ומלכדת. ואהבנו.ונמשיך לאהוב.
והחלטנו שנעשה את זה פעם בשנה . ממליצה.
הנסיעה הממושכת ברכב (בכל זאת צוקים נמצאת 120 ק"מ לפני אילת..)ללא מכשירים טכנולוגים, ילדים שאינם
"דבוקים" למסך של מכשיר אלקטרוני, שירי ארץ ישראל היפה שמתנגנים ברדיו , תיזכר כחוויה ללא ספק.מי היה מאמין שנשרוד
סוף שבוע שלם בלי טלפונים, מיילים, ומשחקי מחשב למינהם.עצם העניין להתנתק מכל הטכנולוגיה, לילדים שלנו, זה לא דבר של מה בכך. אני שמחה ומלאת הערכה על שיתוף הפעולה.
"את יודעת אמא, זה לא היה נורא בכלל. אפילו נהנתי. הרגשתי
שדיברתי יותר והכרתי דברים באנשים שהיו איתנו שלא ידעתי.." (ברק)
(החלק שכתוב בכחול נכתב תוך כדי המשימה )
