שנת מצווה - סיכום

המשימה השלוש עשרה נבחרה עי ברק: צניחה חופשית.

 לחץ, התרגשות שיא, אדרנלין מטורף,  פחד, ריגוש, שמחה ,גאווה ואהבה גדולה.

הזמנו את המשפחה, להיות שותפים למשימה שמסכמת שנה שלמה. חתימה על טפסים, לבישת הסרבל, הסברים, הליכה  לעבר המטוס , המראה, וכעבור 12 דקות באוויר, צניחה חופשית. צניחה שיש בה אמירה גדולה מאוד.הנאה צרופה, חיוך גדול, אושר. סיפוק.שלוש עשרה משימות, שנת מצווה מיוחדת במינה, עבור ילד בעל אישיות יוצאת דופן.

את הפוסט הזה אני כותבת כשנה לאחר שנסתיימה שנת המצווה. ברק בן 14. לא היה פשוט התיעוד הזה, אבל עשיתי את זה. ההחלטה להתחיל לכתוב, לוותה בהרבה התלבטויות , חששות, וגם פחדים.  כדאי ? למה זה טוב? לאן זה מקדם אותי בחיים? האם יהיה לי זמן? איזה צורך זה משרת? מה המטרה?האם אהיה עיקבית? איך אתמודד עם החשיפה ברשת? עד כמה הדברים יהיו אותנטים? ואיך יהיו התגובות? יהיו בכלל? ולאן אפשר יהיה לקחת את כל הפרויקט הזה....

ברגע פרסום פוסט זה אני סוגרת מעגל. מעגל שנפתח לפני כשלוש שנים.  שנה לפני שברק חגג שתיים עשרה, והתחיל להתגלגל לו הרעיון של " שנת מצווה" , שנת המצווה עצמה (ביצוע המשימות) והשנה שאחרי ( סיום תיעוד הפרויקט).  בתחילה מלאכת הכתיבה לא היתה קלה. לא היה פשוט לשתף במחשבות, לחשוף את הרגשות, לקלף את השכבות ולהיות חשופה.   עם הזמן, הכתיבה זרמה והפתיעה אותי . בימים שהייתי יושבת לכתוב, הרגשתי ששיכבה נוספת ממני מתקלפת. שהקשיחות קטנה והרכות תופסת את מקומה.  הרגשתי שמשהו נפתח. התחלתי תהליך שעוד לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי.. התגובות הרבות שקיבלתי חיממו את הלב, בד"כ. רוב התגובות נשלחו ישירות למייל שלי, ומעטות פורסמו בתחתית כל פוסט. קראתי בהתרגשות כל מילה ומילה, התרגשתי כשהצלחתי לגעת בנפש אחרת, לעורר רגש אצל מישהו אחר. לעיתים קרוב אלי ולעיתים קרוב לאחר. בסיום כתיבה של כל פוסט מגיעה תחושת ריקנות. התגובות שנכתבו מילאו אותי מחדש.

כתבתי ואני עדיין כותבת ללא מסכות . מהמקום הכי אישי שלי . כמו יומן אישי וסודי .רק שסודי הוא לא היה .כל אחד ואחת מכם לקח את הכתוב  למקום האישי שלו . כל אחד נתן את הפרשנות שלו לדברים ובחר לראות אותם בצורה זו או אחרת . היו שקראו את מחשבותיי, שמכירים את צעדיי, והיו שמכירים קצת מרחוק ועי הקריאה הרגישו קרובים מאוד.. למדתי בשנה הזו להסתכל ולהתבונן על תהליכים , ללמוד לקבל את התגובות, ההארות והערות. לעיתים הבנתי כי את שאמרתם לי- אמרתם לעצמכם..   

מטרת הכתיבה הראשונית  היתה תיעוד הפרויקט.בתחילה לא דימיינתי שרמת הכתיבה תיהיה ככ אוטנטית. לא התנסתי בזה בעבר. משהו חדש.  עם הזמן, הדברים זרמו וההנאה היתה גדולה. בחרתי לכתוב.בחרתי לכתוב ולפרסם במקום ציבורי. בחרתי  בכתיבה כדי לנסות ולהגיע לעוד הורה, להאיר את הדרך עם ילדינו המתבגרים, במשהו קצת אחר. להראות שאפשר גם אחרת. בר המצווה יכולה ליהיות חוויה המכילה בתוכה: שמחה, התרגשות, נתינה, סובלנות, דוגמא אישית, אהבה, משפחתיות, הדדיות, כיבוד, מסורת חברות  ואהבת הארץ.    זו שאלה מה אנו בוחרים עבור ילדינו.

 לא היה פשוט. היו מכשולים, לעיתים סלעים קטנים שהייתי צריכה להזיז, בעיקר לעצמי עם עצמי..מצד שני היה  המון סיפוק, היתה הדדיות, שיתוף הפעולה בביצוע המשימות היה מרשים ביותר . יש אהבה, יש קירבה, יש שמחה, יש אחווה. אני גאה על הדרך, על התהליך. התוצאה- יותר ממשביעת רצון.

רגע לפני סיום, בנימה אישית:

אני מאוד מקווה שכל מי שקרא ועקב אחרי הפוסטים לא נפגע מתוכן הדברים. הדברים נכתבו בצורה הפשוטה והבהירה ביותר. מהלב.  באם מישהו נפגע-זה הזמן עבורי לבקש סליחה.

אני רוצה להודות לכל מי שלקחו חלק בפרויקט הזה, לשותפים הגלויים והסמויים,  לכל מי שקרא חלק או את כל השלם, לכל אותם אלו ששלחו תגובות אחרי כל פוסט שפורסם, לכל מי שהעביר את הכתובת של הבלוג לחבר  נוסף .תודה.

 וכמובן תודה גדולה לשרוני, בן זוגי ושותף לחיים, האהבה הראשונה שלי, תודה על התמיכה לאורך כל הדרך, על שיתוף הפעולה המלא להפוך יחד חלום למציאות.

 בעוד ארבעה חודשים מתחילה שנת מצווה חדשה.....

משימה שתיים עשרה - ערך יושר

"מדבר שקר תרחק (שמות כ"ג, ז')"

אחרי אחת עשרה משימות, כל משימה שונה מקודמתה הגיעה תורה של המשימה האחרונה:    ערך יושר.

נשמע קצת כבד... יושר. שומעת את הילדים מדברים אל עצמם: "מה כבר יכול ליהיות FUN  ביושר.. מה מחכה לי עכשיו.. שנה שלמה שעומדת להסתיים.." ..זו למעשה המשימה האחרונה..אחרי המשימה הזו ברק בוחר את המשימה ה 13!! ההתרגשות שלי  כבר מתחילה...

כשאני חושבת ביני לבין עצמי, אם הייתי צריכה לדרג את הערכים לפי סדר חשיבות, איזה ערך הייתי מדרגת ראשון,  שני, מי שלישי ומי שניים עשר, אני מבינה שאני לא יכולה לדרג את הערכים לפי סדר חשיבות. כולם חשובים. לי. בחרתי את שניים עשר הערכים מתוך רשימה של כ 50 ערכים.. אם חשבתי שמלאכת ליקוט הערכים היתה קשה, הרי שההחלטה על שניים עשר הנבחרים היתה קשה כיפליים. ולאט לאט הגעתי למסקנה כי ערכים נוספים גם כן חשובים לי, וכניראה שבשנת המצווה הבאה  ( של קרן-אור) אולי הבחירה תיהיה שונה..  אבל כרגע במבט לאחור, נכון היה לשייך לכל "ערך אב" ערכים נוספים הקשורים/השייכים / החשובים גם כן. בסולם הערכים שלי  משימת היושר היתה  צריכה להיות בין הראשונות אם לא הראשונה, אך סדר המשימות  נקבע  בסופו של דבר לפי תוכן הפעילות והתאמה לעונות השנה וללוחות הזמנים של השותפים לאותה המשימה. לבסוף- הכל יצא לטובה והתזמון של משימה זו היה מושלם. אחת עשרה משימות עבר ברק ואנחנו איתו. במשך שנה שלמה, ללא ספק  החוויה עוצמתית,  מרגשת, סוחפת, מעצימה,אינטסבית, בשילוב עם חיי היום יום, עבודה, משפחה, חברים, לימודים ושאר עיסוקים. בסוף גם קצת עייפים..ו אחרי אחת עשרה משימות, הגיע הזמן למשהו רגוע, שאין בו צורך להתאמץ במיוחד, להשקיע זמן,  אין צורך לארגן ולתאם, להזמין ולהכין, המשימה השתיים עשרה בפתח- מי היה מאמין...

אז איך מעבירים יושר? שברנו את הראש. חיפשנו, קראנו, שאלנו, התייעצנו, היו כל כך הרבה דיונים ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין הקרובים, כמעט ונואשנו. היה לא פשוט למצוא משימה שתמחיש /תבטא את עניין היושר. לבסוף הרגשנו שאנחנו צריכים אחרי כל האינטנסיביות משהו יותר רגוע. החלטנו על צפיה משפחתית( מצומצמת הפעם..) בסרט.  החיפוש אחר הסרט המתאים  היה לא פשוט, חיפשנו סרט שנושא היושר יהיה מרכזי, שיתאים לגיל הנעורים, שיהיה מצחיק ומעניין , שיהיה קליל ולא כבד..שיהיה ויהיה ויהיה .. לבסוף מתוך רשימה של סרטים הקשורים לנושא בחרנו קלאסיקה מבית היוצר של וולט דיסני :" פינוקיו".  כן, אותה בובת עץ, שהכין סבא גפטו, ויצאה לדרך ארוכה.. הסיפור על פינוקיו העביר מסר בעל משמעות רבה לערך יושר.

 חודש יוני 2012, שישי בערב, השעה 20:00  הכנו פופקורן,  חתכנו אבטיח אדום ומתוק, התפרשנו בסלון  על הספה, כולנו יחד (שני הורים ושלושה ילדים) וצפינו .

שום דבר חדש לא ראינו בסרט, אותו הסרט של פינוקיו שכולנו מכירים,בובת עץ, סבא ג'פטו, שמשון ויובב, בלה, הפיה הטובה, והליוותן.  אבל דבר אחד היה שונה, היושר היה נוכח בצורה חזקה ביותר.משפט כמו :" המצפון שלי יודע להבחין בין טוב לרע" תפס את מקומו על המרקע  והיה נוכח בסלון מבלי שהדגשנו,מבלי שאמרנו, פעם ראשונה שראינו את פינוקיו  מזויות אחר. מצפון, אמת, הבחנה בין טוב לרע, שקרים והתוצאות שלהם.  הצפיה היתה מכוונת מטרה, ערך היושר הממלא תפקיד חשוב ומרכזי בחיינו.

 בקופסא השתיים עשרה חיכה לברק המסר הבא:

מאז שאתה קטן אנו תמיד אומרים לך : עמוד מאחורי מעשיך!

יושר הוא ערך מרכזי מאוד בעינינו, וכשנותנים בך אמון, זוהי מחמאה  גדולה יותר מאשר כשאוהבים אותך (ג'ורג' מקדונלד).

אמירת האמת היא נר לרגלינו, אנו דבקים בה ומאמינים שאמירת האמת הינה הדרך הנוחה והנכונה לומר דברים גם אם צריך לשאת בתוצאות. 
אתה ילד ישר ואמין, ואנו משוכנעים שגם בעתיד תמשיך לומר את האמת, תלך אחר האמת שלך ותמנע מללכת בדרכים עקלקלות.

אנו מקווים  שתלמד לומר את האמת, גם אם היא לעיתים כואבת.זכור, אנו תמיד לצידך...."

ההתרגשות היתה בשיאה באותו הערב. הקופסא האחרונה מתוך שתיים  עשרה הקופסאות נפתחת וברק עומד לבצע אותה. סרט השמנת נפרם, הכתובים נקראים עי ברק בקול נרגש, משימה שכמעט סוגרת את שנת המצווה.  המשימה האחרונה אותה אנו קבענו. לרגע עמדנו כלא מאמינים.  ידעתי כי ההתרגשות היתה מכוונת למשימה הבאה: המשימה השלוש עשרה- משימה שברק בוחר.

כשיצאנו לדרך, לפני כמה חודשים, באותו ערב בו  חשפנו את הפרויקט מול ברק והמשפחה, אמרנו בצורה מפורשת כי שתיים עשרה משימות אנחנו תיכננו, את המשימה השלוש עשרה ברק מתכנן...  שנה שלמה להתלבט, לחשוב,  לחפש, להנות, להרהר, עכשיו הבחירה שלו. (בכפוף לאישור מבוגר..)

קולו של ברק רעד תוך כדי קריאת  תוכן המשימה השתיים עשרה. זה לא היה בגלל שהיא היתה מורכבת/מסובכת/מרגשת. זה היה בגלל שלמחרת הוא עמד לבצע את המשימה השלוש עשרה. המשימה שהוא בחר, המשימה שתסכם את כל השנה המיוחדת הזו. 

אז מה היה לנו? : פינוקיו אחד, שתי קערות פופקורן, אבטיח, שני מבוגרים ושלושה ילדים בסתלבט בסלון והרבה תובנות על יושר. מומלץ.

מחר, יום שבת, 14:00 בצהריים, ישראל, חוף הבונים. צניחה חופשית. ברק מאור. שאפו.

משימה אחת עשרה- ערך שמחת חיים

 

 ציטוט מתוך הקופסא האחת עשרה:

"...כשאתה שמח, אתה מסוגל לעשות כל דבר טוב יותר, מהר יותר וחזק יותר. הזיכרון שלך טוב יותר. אתה קולע טוב יותר לסל. המַאֲזָנִים שלך טובים יותר. הכול טוב יותר!

אף אדם אינו מסוגל לממש את הפוטנציאל האישי שלו, אם הוא לא בשמחה. גם ספורטאי מצטיין, ולא משנה בכמה גביעים ומדליות הוא כבר זכה, עדיין זקוק לתחושת ההתרגשות של האווירה מסביבו, המגרש, התחרות, הקהל, מזג האוויר... בלי כל אלה הוא משחק באופן רדוד ומשעמם, מתוך שגרה.
ככה זה גם בחיים. כשאתה שמח, אתה חי במלוא המרץ. אנשים שמחים הם אנרגטיים ובעלי אמביציה. הם רוצים להספיק לעשות הכול, הם שואפים קדימה והלאה – חבל להם שהימים כל כך קצרים!

תחת הערך שמחת חיים כללנו ערכים כמו: אהבה, הנאה, פשטות, קבלה עצמית  ואופטימיות."

תוך כדי התהליך של בחירת הערכים והמשימות, היה ברור כי הערך של שמחת חיים יכנס לרשימת " השניים עשר". יהיו שיגידו : מה זה שמחת חיים? ולמה זה בכלל חשוב?
 הרי ישנם ככ הרבה ערכים אחרים ( שלא כללנו ברשימה ) כמו ערבות הדדית, אופטימיות, דו קיום, נדיבות והרשימה  עוד ארוכה....אבל משהו אצל שרון (בן זוגי ) התעקש על "שמחת חיים". שמחת חיים היא חלק ממנו. " תיהיו בשמחה" הוא חוזר ואומר  לכולנו בבית " חייכו, תצחקו, החיים יחייכו אליכם.."

חשבנו לא מעט איזו משימה יכולה להתאים ל "שמחת חיים".והסכמנו שצחוק חייב ליהיות חלק מהעניין. שיטוט ארוך באינטרנט הביא אותי לעולם שנקרא: סדנאות צחוק/יוגה צחוק .  ככ הרבה מעבירי סדנאות, עשרות אתרים ברשת, ופרסומים רבים ושונים. התחלתי  ב"מחקר" , להתעניין דרך חברים וחברות  חיפשתי המלצות ולאחר שיחות טלפון רבות הזמנתי את "איתן צחוק". עכשיו כל שנותר זה להזמין את "המוזמנים" ולצחוק...

 אז שוב אספנו את כל המשפחה (בעודי חושבת איך  מינפנו את השנה הזו כדי להעצים את החוויות המשפחתיות המשותפות, כיצד אספנו שוב את ההורים,האחים האחיות, האחיינים למפגש משפחתי משמח...) קבענו בשבת אחר הצהריים, 17:00 ,ביקשנו שיבואו עם מצב רוח טוב לסדנה של יוגה צחוק...

האמת שהפעם קצת חששתי.  חששתי מהתגובות של כולם, אולי בעצם של חלקם. בכל זאת ליהיות בסדנה של יוגה צחוק במסגרת משפחתית, פער גילאים של סבים וסבתות מול נכדים צעירים, נוסיף לזה אחים אחיות, גיסים וגיסות בקיצור- זה יכול ליהיות לא מצחיק בכלל.   ומה יהיה בפועל?  ישתפו פעולה? יצחקו? יהיה מצחיק? ומה זה אומר סדנאת יוגה צחוק? למעט המלצות  מחברים לא השתתפתי אף פעם ולא ככ ידעתי למה לצפות.

התכנסנו : שני סבים, שתי סבתות, זוג הורים, ילד/נער בר מצווה, שני אחיו הצעירים, דודים דודות ובני דודים של חתן בר המצווה.  כמובן שפתחנו בטקס הקבוע : פתיחת הקופסא של משימת אחת עשרה וקריאת " המגילה".

 

ומיד התחלנו בסדנא.ההתחלה היתה קצת מביכה,  ביישנות, רובנו היינו סגורים ולקח כמה דקות להשתחרר...ואחרי שהשתחררנו  פשוט לא הפסקנו לצחוק. קצת הופתעתי. משיתוף הפעולה, מהאווירה הקסומה, אנרגיה חיובית שזרמה בין כולם, רוח שטות, רקדנו והשתוללנו, בתחילה התאמנו "לצחוק" ואחכ, משהו נפתח וזרם ולא הפסקנו... 

 איתן  מסתבר בעל ניסיון  בסדנאות צחוק ,  בעזרת המוזיקה, המשחקים, הריקודים, השירים, גרם לנו  שעה שלמה להיות  כקבוצה אחת , ששמה בצד את הרצינות והכבדות, את המחשבות שמטרידות ואת הבעיות, את  ההליכות והנימוסים, את הרישמיות.. ומרשה לעצמה להתפרק, ליהיות בתוך בועה של צחוקקקק.

  אני בטוחה כי הדקות הראשונות לוו בהרבה מבטים מבוישים אך מחויכים..למדתי שניתן לחבר את החלקים השונים בפאזל שנקרא משפחה בעזרת פעילות פשוטה שמרכזה צחוק.  שאפשר לשים לשעה קלה (ואולי אף יותר) דברים בצד להנות ולצחוק מבלי ששום דבר יטריד אותי במחשבות, אפשר גם לעשות שטויות  ולהשטות ובעיקר- להנות מלצחוק..   בליבי הערכתי את שיתוף הפעולה  של כל הנוכחים.  

לסיכום:

התחושה: נפלאה.

המשימה: הוכתרה כהצלחה.

הארוחה שהכנתי לאחר הסדנא: היתה גם לא רעה..
אז מה היה לנו? ערך: שמחת חיים. משפחה מורחבת שיצאה מלאת שימחה, אנרגיה חיובית וילדים בעננים.
 

קדימה... נשארה עוד משימה אחת אחרונה.....
 

"שמחה אינה מגיעה מעצמה. שמחה היא מצב פנימי שתלוי במחשבה. יש אנשים שיש להם הכול והם עדיין אומללים, וישנם כאלה שחיים באושר ובשמחה גם כשהם לכאורה חסרי כל"

 

משימה תשיעית- ערך מסורת

אפריל 2013, כבר עברו כמה חודשים מאז הפוסט האחרון שפירסמתי.  עברו 9 חודשים מאז  בר המצווה  וסיום הפרויקט ( לא להאמין.. איך שהזמן עובר מהר...), ללא ספק הקושי לכתוב ולתעד את המשימות שנותרו הוא לא פשוט. אין לי את האנרגיה  שהיתה בעבר, החוויות לא "טריות" כמו בשאר הפוסטים, אני לא מצליחה להביא את עצמי לשבת ולכתוב כמו שרציתי... תמיד יש דברים אחרים, וסדר העדיפיות דוחק את מלאכת הכתיבה .. מצד שני חשוב לי מאוד התיעוד של הפרויקט, למרות  שעבור ברק ועבורינו החוויות שמורות לנצח, אבל הזמן עושה את שלו, שיגרת יומיום עמוסה בחוויות חדשות ולבסוף הקריאה של הפוסטים מחזירה אותי להיזכר, להרגיש,  להתרגש, לשמוח, להזיל דמעה של התרגשות, ליהיות גאה על תכנון וביצוע של פרויקט ככ משמעותי עבורי. אני מנסה לסיים את תיעוד שלושת המשימות האחרונות, מסורת, שמחת חיים ויושר, בהקדם, חוששת שהזמן שעבר יעשה את שלו אבל מבטיחה לעצמי שאעשה את המקסימום כדי לחזור ולחוות את ההרגשות והרגשות שעלו והציפו אותי.

וכך כתבנו לברק בקופסא העשירית:

 "מי שאין לו עבר, לא יהיה לו עתיד. כבן לעם היהודי, אתה שייך לעם הספר.וברוך השם אתה חי במדינת ישראל, מדינת היהודים בביטחה וברוגע.

הסבים והסבתות שלך, בשל יהדותם, סבלו שנים רבות של ייסורים בזמן שחיו בנכר, טרם קום המדינה.חלקם עברו את השואה ואיבדו את הוריים, ומשפחתם בשל היותם יהודים.ולמרות כל המכשולים, זכו לשקם את חייהם ולהקים מדינה ומשפחה , שאתה חלק ממנה.

המסורת היהודית הינה מנהגים וחגים  שעוברים מדור לדור, אליהם נחשפת במהלך השנים.

כל הערכים במסע זה שזורים למעשה במסורת היהודית ואנו תקווה שתלמד ותיישם  ערכים אלו.אחת המצוות המרכזיות ביהדות היא שמירת השבת, והיא הדיבר הרביעי מעשרת הדברות.

הגיע הזמן להתנסות בכך.

המשימה התשיעית שהכנו עבורך היא שמירת השבת. מיכה חברך לכיתה ומשפחתו ישמחו לארח אותך לשבת בביתם שבתל- אביב."

וכך היה . לא להאמין, שמרת שבת. לא נסעת, לא הדלקת אור, הלכת לבית הכנסת, קידוש ובפעם הראשונה בחייך עשית הבדלה...."המבדיל  בין קודש לחול".

לצלם ולתעד לא היה ניתן, ( שבת קודש) אבל החוויה השמורה לך היתה אחרת.

משפחחתו של מיכה:( בן כיתתך) ההורים סוזן ונח, האחות דארה ומיכה עצמו, הסכימו לארח אותך לשבת.    אני נזכרת ברגע בו פניתי לסוזן, אמא של מיכה , וסיפרתי לה על הרעיון. שאלתי  אם אפשרי העניין. זה היה בל"ג בעומר, כשנה לפני השבת עצמה. התחלתי לספר על הפרויקט שקורם אט אט עור וגידים,  התשובה היתה מיידית: "בשימחה". הצלחתו של הפרויקט היתה תלויה גם בשיתוף הפעולה  של האנשים שביקשנו עזרתם  ובכל פעם התרגשתי מחדש  מתשובה חיובית.

ילדים בני גילך הופתעו לשמוע שאתה " הולך לעשות שבת", עבורם זו היה נשמע כמשימה בלתי אפשרית, או אולי משהו קשה לביצוע, איך אנו כהורים מחליטים לנתק אותך שישי שבת מכל פעילות " נורמלית"  ולכפות עלייך לעשות שבת ?? מסכן ברקי, איזה הורים יש לו...? איך הוא הסכים?? מה באמת הוא עושה שבת?

 כן !!! הוא עשה שבת, באווירה קצת אחרת, אצל משפחה שהוא מכיר, עם בן כיתה שלו , נער מצחיק ומוכשר, מיכה. והוא ממש לא סבל. כמו שברק הגדיר את משפחתו של מיכה: "דתיים לייט". חווית שמירת שבת בפעם הראשונה עם משפחה ששומרת על אורח חיים אחר ממשפחתך ומסביבתך אך עם זאת לא קיצונית.        כשאספנו אותך ונכנסת לאוטו, שאלנו אותך: איך היה? ומיד ענית: "כיף". שמחתי על האפשרות שניתנה לנו בעזרתם משפחת וורצ'יזר-עפרון  לחוויה שכזו. שישי שבת של מסורת, תזכורת לשורשים של העם היהודי, בית כנסת, קידוש, ארוחת שישי, הבדלה. בניגוד למשימות אחרות האווירה במשימה הזו היתה אחרת, אולי משהו יותר רוחני שבגילך קצת קשה להבין, חוויה פחות מאתגרת, פחות עשיה, יותר מנוחה, רוגע, שירי שבת , קדושה. פעם ראשונה ששבת היא באווירה אחרת, מקודשת. למרות שאנו כמשפחה שומרים על המסורת, מלמדים את ילדינו שכיהודים אנו לא אוכלים בשר עם חלב, עושים קידוש ביום שישי, שומרים את הפסח, צמים ביום כיפור  וכדומה, ומצד שני לאורך הדרך מראים כי יש משפחות יהודיות  שבחרו לא ללכת בדרך זו, ואיש באמונתו יחיה.  שמירת שבת אנו לא עושים, ואני שמחה שניתנה לך האפשרות..

אני זוכרת כילדה שסבא משה ז"ל היה עושה הבדלה.. היינו נאספים סביבו כל הילדים הקטנים, אחד היה נבחר להחזיק את הנר, כולם נושאים את עיניהם לראות איך היין נשפך  מכוס הכסף לצלוחית הורודה ולבסוף איך היינו מכבים את הנר ביין שנשפך לצלוחית... הצחוק של סבא משה ז"ל בסיום ההבדלה נחרט עמוק בזכרוני.... כמה שנים כבר לא עשינו הבדלה... הילדים שלי לא מכירים את המצווה הזו...

מקווה מאוד ברקי, שהיהדות תיהיה חלק ממך, מסורת היא אחד הדברים יפים שיש לנו כיהודים.