"האחריות שלנו כהורים לנסות להנחיל לילדנו את היכולת שלא בהכרח להסכים עם האחר, אך לדעת שהוא זכאי לחשוב ולהרגיש אחרת ועלינו לדעת, לכבד ולקבל זאת."
את המשפט הזה קראתי באחד המקומות כשחיפשתי חומר על סובלנות. מסכימה. מאוד. לקחתי את עניין הסובלנות לכיבוד האחר, לראות את האחר, לשהות במחיצת אנשים הנמצאים במצב גופני/ נפשי/פיזי אחר ממך, ילד בן 12.
סבא זאב נולד ב 30/11/1919 בינדזיוב שבפולין, השם המלא שלו: אהרון זאב ברנר ,בן למאיר והנדל .
לסבא זאב היו 4 אחיות ואח אחד, הוא היה החמישי במספר. לא נותר אף אחד מבני משפחתו, הנאצים השמידו את כולם. הוא היחידי ששרד.
ב 7/7/2011 הוא זכה , זכה לבוקר של התנדבות , קצת אחרת , התנדבות שהוא עושה כבר 27 שנים ב"אסף הרופא" . זכה ליהיות יחד עם הנין שלו בעבודת הקודש המדהימה הזו.
ערב קודם פתחנו את הקופסא של המשימה הראשונה. זה קורה. כן, סוף סוף כל ההכנה, כל העבודה, כל הכיתוב, הופכים ברגע אחד למשהו ממשי! ה"בייבי" שלי יוצא לדרך באמת. לא עוד משהו כתוב על נייר אלא סוג של חלום שהפך למציאות.
קראנו את הכתוב, צילמנו וכולנו התרגשנו. מחר בבוקר נקום מוקדם כולנו, ונצא לדרך. נצא? למעשה ברק צריך לצאת ומעכשיו הרוב תלוי בברק. אנחנו נצרך להיות סוג של מסגרת, אפשר גם לומר פיקוח שהמשימות קורות בזמן המתוכנן או בכלל אבל איך יהיה, מה יהיה, איזה תוכן ימלא את הפרויקט הזה? זה כבר של ברק. ביקשנו שלכל משימה יקח מצלמת וידאו קטנה ויתעד כמו ב"מחוברים" את המתרחש. מפה זה כבר שלו.
ברבע לשבע בבוקר אסף סבא זכי את ברק לכיוון ראשל"צ. עם מצלמת וידאו קטנה, ירד ברק במדרגות, נכנס לאוטו הגדול של סבא, תוך כדי צילום, ניראה שגם זכי התרגש. הם נסעו יחד, סבא ונכד לכיוון ביתו של סבא זאב( הזכרתי שהוא סבא רבא?) .סבא זאב ביקש שיגיע עד שבע בבוקר.צריך להגיע בזמן, לא לאחר.
סבא זאב עלה לארץ ב 1946, אנית המעפילם "תל חי" הביאה אותו לארץ המובטחת. יחד עם אשתו שרה גולדברג, שאיתה התחתן ב אפריל 1945 בברגן בלזן עי קצין רבנות צבאי. את שרה הוא פגש שלושה שבועות לפי השחרור בברגן בלזן. כשהיתה שרה בת 42 נהרגה בתאונת דרכים. מאז לא התחתן שוב.
קבעתי עם ברק כשהם מסיימים ועושים את דרכם חזרה הביתה שיתקשר אלי. כל אותו הבוקר לא הפסקתי לדמיין ולחשוב מה קורה בכל רגע נתון. התרגשתי עוד יותר כשסוף סוף הגיע הטלפון המיוחל. אולי התרגשתי זו לא המילה המדויקת. שמחתי, נשמתי לרווחה, אולי יותר משקף ... ולמה נשמתי לרווחה? כי כשחשבתי על המשימות ידעתי שאני רוצה לחבר את שניהם ביחד . חשבתי , אם להיות כנה ואמיתית שלא נשאר לו עוד הרבה זמן לחיות, זו האמת . יכול ילהיות שאני כותבת את זה בצורה כזו, זה חזק, ולא נעים, אבל זו האמת, סבא לא צעיר, הגוף שלו מתחיל לאותת שהזיקנה כבר כאן, ולכן בחרתי שהמשימה הראשונה תיהיה איתו. ללא ספק השגתי את המטרה ואני ככ שמחה שזה קרה. זה היה חשוב , מעניין,מהנה ועוצמתי לברק בכלל ולסבא זאב בפרט.
רציתי לדעת כל פרט פרט מהשעות שבילה בהם עם סבא זאב. פעם ראשונה מאז שנולד, אחד על אחד , עם מבוגר מעל גיל 90. על מה הם דיברו? איך ברק הרגיש? וסבא זאב, מה עבר לו בראש ובלב בבוקר שכזה? כשהם נכנסו למחלקה , איזה ניצוץ היה לו בעיניים? (כי ברור שהיה).האם סבא הרגיש שהוא כבש עוד פיסגה? האם חשב על הנאצים שהשמידו את כל משפחתו , אבל הוא ניצח אותם. והנה עומד נירגש יחד הנין שלו במקום אליו הוא מגיע מבלי לקבל כל תמורה.... המחשבות בראש התרוצצו במהרה, כמו סחרחורת, מה אני אשאל? את מי קודם? אולי אמתין בסבלנות שהם יספרו, לעזעזל עם הסבלנות , אני "מתה" כבר לפגוש את שניהם!.
כל האחיות והרופאים מכירים אותו במחלקה. הוא נוסע באוטובוס פעמיים בשבוע במשך 27 שנים ,לאסף הרופא. מתנדב של "יעל", מחלק אוכל ושתיה לתשושים וקשישים, מחלק עיתונים ומשוחח עם החולים, כאילו הוא בחור צעיר. הוא הרי מבוגר מרובם אך עם זאת סועד ועוזר לכולם. הם הגיעו לבית החולים, אני מדיימנת אותם צועדים יחד בכניסה, נכנסים למחלקה, הגאווה היתה עצומה, הרי לא בכל יום מגיע מתנדב יחד עם הנין שלו לבוקר שכולו סובלנות ונתינה. הוא הציג את ברק בפני האחיות, הרופאים, הם סידרו עגלות עם אוכל, לחם שתיה ומעדנים, ברק עזר בעבודות משרדיות לאחיות, באמצע לקחו להם הפסקה קטנה וירדו לקפיטריה(אי אפשר בלי גלידה..) וכשסיימו עשו את דרכם חזרה באוטובוס הביתה.
"את יודעת אמא, אני חושב שלסבא זאב כבר קצת קשה ללכת... עשינו הפסקות מתחנת האוטובוס ועד שהגענו הביתה.." מזל סרטן- רגיש
ב 12:20 ברק התקשר שהם סיימו והם עוד מעט מגיעים הביתה.נהגתי דרוכה לראשל"צ, מעבירה תחנות ברדיו, לא מוצאת את התוכנית שנותנת לי שקט, רגיעה, בראשי מתרוצצות ככ הרבה מחשבות. אחת המרכזיות היתה שהצלחתי להוציא את המשימה לפועל. שזה קרה. חשבתי על המלחמה ההיא, במחנות הרבים בהם היה:צצנוב, אלזעץ ,פיונקי,זקסנהוזן, גלייבן , ברגן בלזן ועל סרזיסקו שממנו ברח לבסוף.חשבתי על סבא, שהיה פרטיזן ,שהסתתר ביערות .חשבתי על אוניית מעפילים דחוסה ורעועה . חשבתי שהצליח לבדו, כשאיש ממשפחתו לא שרד את התופת הנוראה , להגיע לארץ המובטחת. האם אי פעם ,בשנים ההם,התגנבה לו מחשבה שיגיע יום והוא יהיה מוקף במשפחה חדשה משלו. .. ארבעה ילדים, נכדים ונינים....האם חלם או דימיין שיזכה לצעוד עם אחד מניניו ליום התנדבות נוסף ב"אסף הרופא"....
מחכה כבר להגיע, צילצלתי בפעמון, עליתי במדרגות לקומה הראשונה, סבא זאב פתח לי את הדלת..... העיניים שלו נצצו, ולא סתם נצצו . אושר. "ענתיל'ה" , ככה תמיד הוא קורא לי, "מה נשמע?", סבא, עזוב אותי עכשיו, אני רוצה לשמוע כל מה שהיה.ישבנו עוד כחצי שעה סבא זאב , ברק ואני ושמעתי לפרטי פרטים משניהם את החוויות מאותו בוקר. זה היה שווה הכל, עם כל הכוונה לתת לברק בוקר של סבלנות וסובלנות, ללא ספק, היה פה עוד משהו נסתר- חשוב לא פחות שאולי עד עתה לא אמרתי אותו בקול רם וזה הזדמנות לקרב בין סבא זאב לברק, לקרב בין סבא רבא לנין שהעולמות שלהם שונים כל כך ולו רק לכמה שעות.
עבור סבא זאב זו היתה הזדמנות יוצאת דופן לחוויה שלא חווה עד עתה . ההתרגשות, הגאווה, הברק בעיניים(תרתי משמע).הרגשתי שהוא כמו טווס שנוצתיו פרושות במלוא הדרן. במשך השבועות שלאחר מכן, הוא דיבר על הבוקר המיוחד הזה, רצה שברק יבוא איתו שוב.
לפני כשבועיים סבא זאב הודיע במחלקה שלו באסף הרופא שהוא מסיים את ההתנדבות שלו. קשה לו הדרך, קשה לו ההליכה.
סבא זאב היקר, הפוסט הזה מוקדש לך, עם הרבה מאוד הערכה על מי שאתה והרבה אהבה. לברק ללא ספק זה היה בוקר שלא ישכח לעולם. תובנות רבות ותוכן בעל משמעות ילוו אותו הרבה שנים. לך , סבא, מאחלת עוד שנים טובות של בריאות ,שתזכה לראות כמה שיותר את משפחתך גדלה ומתרחבת. שתזכה לבר המצווה של נינך. ואיתמר, איתמר נושא תפילה שתבוא לטקס קבלת ספר התורה שלו.... אמן.
