זה היה ערב מרגש. נקודה. אם לא אחד המרגשים ביותר שחוויתי. בשלב הראשון שרוני ואני הקראנו את כל מה שכתבנו, הרגשתי כמרחפת, הפרפרים שהיו בבטן היו מסוג אחר, לא פרפרים של התאהבות, משהו בבטן זז לו שם כמו הפעם הראשונה שמרגשים את העובר זז בבטן בחודשי ההריון.. יחד עם זאת הרגשתי כמעין מבודדת מהשאר, בתוך הבועה של הפרויקט שלי.הרגשתי שעוטפת אותי אנרגיה שאי אפשר להסביר, משהו אחר, משהו מעבר. לא דמיינתי לעצמי שככה זה יהיה. זה היה השיא.
הזמנו את כל המשפחה: סבא רבא, סבים וסבתות משני הצדדים, אחים ואחיות וכל האחיינים. לאחר שכולם סיימו לאכול ארוחת ערב קלה, מזג אוויר מצוין על הגג, הכל עוד היה מקושט עם טולים לבנים, ממסיבת הרווקות של גולוש, התיישבנו במעין מעגל רחב כאשר ברק יושב ביני לבין שרון, מצידי השני איתמר ולידו קרן-אור. 45 דקות שדרשנו סוג של ריכוז..(לא פשוט לקטנטנים), דקות ששולבו בהם צחוק מתגלגל עד לב השמים, דמעות של התרגשות, הערות ,קצת תמיהה, לעיתים הסתייגות,אך אם אני רוצה לסכם לשתי מילים הרגשתי בעיקר חיבוק גדול. ואהבתי את ההרגשה.
"12 משימות לבת מצוה, כל חודש משימה, שקשורה לנושא מסוים, והכל מתחיל שנה ליפני...." היינו באמצע הליכה, כבר שנתיים בערך שאנחנו הולכות , אז זה היה בערב, עכשיו אנחנו הולכות בבוקר.זה נזרק לאויר תוך כדי הליכה, היינו בידיוק בפניה לדיסנצ'יק, כבר לא נשאר הרבה זמן לדבר על זה....
במבט לאחור אני לא מאמינה שזה מה שיצא. ברק היה כמעט בן 11 כאשר שותפתי להליכות זרקה לאוויר רעיון ששמעה עליו.
אמרתי לעצמי שיש לי הרבה זמן לחשוב אם בכלל זה מעניין אותי, אם זה משהו לחשוב עליו. אבל למען האמת זה קסם לי. התחלתי לחשוב אם להניע את התהליך. ואיך זה יראה, ומה יצא? ומה יהיה. שרוני יעזור לי ויהיה בעניין בכללו אותי זה מעניין? לאיזו מטרה? ואיך ברק יגיב? הרבה התלבטויות והרבה מחשבות מרעיון אחד...
עוד באותו שבוע עשיתי גוגל על "שנת מצווה" . כל הקישורים וכל האתרים חזרו על אותו הדבר, תוכנית שרצה בקיבוצים בה נותנים לבנות 12 משימות שקשורות למשפחה,לקיבוץ, מכניסים קצת ערכים, גם חברים.
נתקעתי. איך אני בונה את זה לעזאזל?? למה אין איזה משהו מוכן (כמו שרובנו אוהבים..)שאני יכולה לקחת את הבסיס שלו ולשפר? איך אני מפנה זמן לזה בחיים העמוסים שלי? ולמה בכל האתרים ההתייחסות היא רק בנות? מה עם הבנים?
הימים עוברים, השבועות גם כן, אני מסתובבת עם ענן מעל הראש, מחשבות רבות מתרוצצות בזמן שאני באוטו, ברגעים לפני השינה, בדקות שלא עסוקים בעבודה, בילדים, בכביסה, באוכל ובבן הזוג. מה אני רוצה לתת לבן שלי? איזו חוויה אני רוצה שיחווה בנקודת זמן משמעותית בחיים שלו. אולי מה שהאיץ אצלי את התהליך היה כל מה שממעתי בסביבה שלי: ההתעסקות סביב בנות המיצווה היתה די שיטחית: "איזה שימלה אני אלבש, עוד לא מצאתי נעליים, אני צריכה לסדר את השיער ואת הציפורניים, עשיתי בוק כזה, ההזמנה תיהיה כזו, וההורים עסוקים בלהפיק את הקליפ, ולהקליט שיר, והעוגה". אבל מה עם העיקר? מה קרה לנו? אני לא רוצה ציונות/הגשמה/פטריוטיות בגיל 12 אבל כמה התעסקות סביב המעטפת החיצונית. נכון שהזמנים השתנו והעולם השתנה וצריך להתקדם ואני בעד טכנולוגיה אבל ההתעסקות מול כל החומר זירזה אצלי את ההחלטה- שאני רוצה שהנושא העיקרי של בר המצווה במשפחה הגרעינית שלי יהיה אחר: יהיו ערכים, יהיה משהו עם משמעות גם עבורי, עבור שרוני ועבור הילדים. ובואו לא נתבלבל גם אני אוהבת בגדים יפים וטובים, והייתי רוצה את הבוק הכי יפה שיכול ליהיות עבור ילדיי וגם שהמקום יהיה מושקע וברק יראה הכי חתיך אבל זה לא יהיה העיקר. זה לא יהיה הטפל אבל זה יהיה מישני. .. יכול ליהיות שזה היה חזק כי אצל בנות, וזה מה שהרוב אומרים ,זה אחרת אבל ללא ספק, זה היה מה שדירבן אותי שאצלנו במשפחה, ההתעסקות עם בר המצווה תיהיה שנה שלמה, שנה עם נתינה עם סובלנות, אהבת הארץ, צניעות, יושר ,דוגמא אישית, שמחת חיים, שאפתנות, משפחתיות ,חברות,עצמאות ומסורת. כן מסורת זו לא מילה גסה. כל מה שאנחנו מעבירים לידים מהרגע שהם נולדו, כל האווירה שהם סופגים בבית במשך השנים תיהיה בפוקוס אחר. נשתמש במילים כדי לעשות, נדבר על זה פנים אל פנים. כל מה שהטמענו בדרך שלנו יחד כמשפחה יעלה על הכתב ויתורגם למעשים ברורים ומכוונים. זה יהיה אחרת. בנוסף משהו שישאר כחוויה. אני מניחה שארצה שהמסביב יהיה עטוף יפה אבל מה שחשוב זה הבפנים. וזה מה שהנחה אותי.
את פגישת הסיכום לכל הפרויקט הזה עשינו שרוני ואני ב "סי קפה". היינו צריכים מקום נייטרלי, לקחנו את המחשב הנישא שלי, הזמנו כמו תמיד: 2 קייג'ון, לטה אחד ואספרסו קצר אח"כ והתחלנו לעבור על כל מה שכתבתי /כתבנו בחודשיים האחרונים.היינו צריכים לחבר הכל, את הערכים עם משימות,עם טקסט שיהיה בעל משמעות, ובכלל: מה המסר? מה אנחנו רוצים שיעבור? לא חשבתי על אפשרות שיכול לעבור משהו אחר ממה שהתכוונתי.(נאיביות? או בטחון בזה שיקבלו את דעתי בלי עוררין..?)תודה לאל שעבר מה שרציתי. לפגישת הסיכום קדמו שעות רבות של ישיבה מול המחשב ,בחיפוש אחרי פתגמים שמתאימים לערכים השונים, חיפשתי הגדרה לכל ערך, נעזרתי בספרים,הרבה מאוד גוגל. מלאכת הכתיבה היתה לא פשוטה אך עם זאת מאתגרת. היו מקומות שפשוט זה לא יצא, ביקשתי משרוני, החצי השני שלי שישלים אותי, כמו תמיד, איפה שאני נופלת, הוא תמיד מרים אותי. חוזה בע"פ של שנים, אין צורך בהרבה מילים, הוא השלים את מה שהיה חסר. כעבור שעתיים בקפה,ואחרי ליטושים אחרונים סיימנו. איזו תחושת הקלה. הרגשתי שכבשתי איזו פיסגה, כמו אחרי עבודה גדולה שצריך להגיש או מבחן שלומדים כמה שבועות, כרגע מה שנשאר זה להציג את זה לברק!
נסעתי לדרום העיר בבוקר שטוף שמש, מסתובבת כדי לחפש קופסאות . מצאתי קופסאות בצבע שמנת עם מכסה שקוף קשיח, לבבות מזהב וסרט אורגנזה. היה לי חשוב שזה יהיה אסטטי, לעיתים האריזה עושה את המתנה יפה יותר. רציתי לשתף את קרן-אור בעניין, האיזון שכאמא הרגשתי שצריך לעשות. רתמתי אותה לעזרתי . הדפסתי כל ערך והטקסט השייך לו, גילגלנו כמו מגילה, קשרנו בסרט, שמנו לבבות זהב בפנים ,עם טוש זהב רשמתי על מכסה הקופסא את הערך הרלוונטי וכעבור כשעה היה משהו מוחשי לפרויקט. 12 קופסאות מהודרות כשבכל אחת מהן הטקסט הרלוונטי לערך ולמשימה. בשעה 18:00 כל המשפחה תגיע. ברק ידע שיש ארוחת ערב לכבודו עם הפתעה בסוף. שום רמז לכל הפרויקט הגדול הזה לא ניתן לו. איך שמרתי על זה בסוד? אין לי מושג. אולי העניין ששתיפתי את הקרובים או שנכון יותר לומר את הקרובות אלי ביותר מילא אצלי את הצורך לא לספר לו משהו. הוא לא ידע מכלום. חודשים של עבודה מול המחשב, החלפת מיילים שיחות טלפוניות עם אחיותיי, חברותיי הקרובות ביותר- שום דבר לא דלף.
סידרתי את כל הקופסאות בגג על שולחן עם מפה לבנה, ערכנו שולחן וחיכינו לכולם.
45 דקות של הקראה רציפה סיכמו למעשה את החלק הראשון של הפרויקט- איזו הקלה. איזו תחושה. 45 דקות של התרגשות, פרפרים בבטן, דמעות, שמחה, השתנקות, הרבה מאוד גאווה. חילקנו את הטקסט בין שנינו(ביני לבין שרוני). ידעתי שכל עניין המשימה הראשונה- סובלנות יהיה לי קשה לקרוא. אני רגישה, אני רגשנית, רק מלחשוב על המשימה הראשונה עומדות לי דמעות בגרון. ביקשתי משרוני שיקרא אותה. שמעתי בקול שלו שהוא נרגש, מתרגש, בכל זאת, סבא זאב בן 93 עוד כחודש, יהיה במרכז המשימה הראשונה. זה היה ברור לשנינו שהמשימה הראשונה תיהיה איתו. צריך לנצל את הזמן ומהר, מי יודע עוד כמה ימים אלוהים ישאיר אותו איתנו צלול. לא היתה יכולה ליהיות פתיחה טובה יותר למשימות מאשר סבא רבא, ניצול שואה , יוצא לעוד יום התנדבות באסף הרופא, מלווה בנין שלו. אין לי מושג מי התרגש יותר. אני עמדתי עם דמעות בעינים כששרוני קרא את :"סובלנות". הסתכלתי על סבא זאב נירגשת.
מלאכת איסוף עשרות הערכים לא היתה קשה, היום בעידן האינטרנט זה הרבה יותר פשוט, אספתי מהאינטרנט ערכים, כשקראתי ונפגשתי עם ערך, פגישה מיקרית שכזו, מיד הוספתי אותו לרשימה, בשיחות יומיומיות, בשירים ששמעתי ברדיו, לאט לאט הלכה והתגבשה לה רשימה ארוכה. מה לעזעזל עושים עם רשימה כזו? איך מוצאים את הידיים והרגליים בתוך הים הגדול הזה?
כשגולוש שלחה לי מייל ובו קובץ אקסל עם כל הערכים ששלחתי לה, מסודרים הרגשתי שהתקדמתי שני צעדים. משם הענינים התחילו לזרום, אט אט חשבתי על עוד משימה ועוד משימה כדי למלא כל משבצת בטבלה . טבלה שרציתי לראות אותה כבר מלאה. 12 ערכים היו בטבלה והיה צריך לצמד לכל ערך משימה. המשימה ה 13 תיהיה משימה שברק יחליט מהי. כל ערך והמשימה המתאימה לו. שיתפתי את הקרובים לי, שמחתי על כל רעיון שהגיע במייל או תוך כדי שיחה, גם אם לא השתמשתי בו, זה קידם אותי, פתח את הראש, הזיז משהו בקופסא. אט אט התחלתי לראות את הפאזל הולך ומתמלא. עוד ערך, עוד משימה, פה שיניתי, שם הוספתי, מלאכה לא פשוטה- לאן נכנסתי?
"אני חושב שכל העניין הזה קצת יומרני" שלחתי טיוטה ראשונה לאבא שלי וזו התגובה שקיבלתי, "לקחת את זה רחוק מידי". יש משהו במשפטים שלו שתמיד גורם לי לחשוב עוד פעם, אחד האנשים האינטיליגנטים שפגשתי בחיים, אין נושא שתשאל אותו ולא תיהיה לו תשובה עם הסבר מעמיק. כשאותי הילדים שואלים שאלה, לא תמיד התשובה נשלפת במהירות, לפעמים יש צורך לבדוק בגוגל או בויקיפדיה, אצל אבא שלי אין דבר כזה. לא נתקלתי אף פעם בשאלה ששאלתי ולא היתה לו תשובה עם הסבר מפורט. אבל הפעם, הרגשתי אחרת, המילים שלו לא הצליחו לערער אותי.הרגשתי בבטן שיש לי כאן משהו מנצח! לא יכולתי להסביר את זה לאף אחד, האמנתי במה שאני יוצרת ובונה, האמנתי בתהליך, בדרך איסוף החלקים והרכבת התמונה המלאה ואם היה איזה חלק בפאזל שלא התאים, החלפתי אותו בחלק המתאים וכל משימה שהחלטתי שנכנסת לרשימת ה" 12"- הרגשתי גאווה. זהו , יש רשימת ערכים ויש משימות, הטבלאה מוכנה,קדימה לשלב הבא.
עכשיו נותר לחבר את המילים הרשומות באקסל למשהו ריגשי, עמוק בעל משמעות. הרגשתי שזה כמו להפיח רוח חיים בבובה שזה עתה יצרתי. סבא ג'פטו שבנה את פינוקיו ועכשיו צריך לתת לו לב, רגשות, להפוך משהו חד מימד לתלת מימד. איך עושים את זה? איך גורמים לכל המילים הרשומות בטבלה להפוך למשהו ריגשי? בעל משמעות? מעניין? מרתק, סוחף? משהו שכשנקרא אותו לברק- הוא יתחבר אליו, זה יעניין אותו, יאתגר אותו אוליי? משהו שיגרום לו לרצות ליהיות חלק מהפרויקט הזה שהחלטנו עבורו שהוא צריך לעשות. "את חושבת שהוא ישתף עם זה פעולה? ואם הוא לא יסכים? ואם יתנגד/לא ירצה?" את המילים האלה שמעתי מהסביבה, באמת קיימת אופציה כזו.. החלטתי שגם אם זה יהיה מצב נסביר לו שזה משהו שהוא MUST. משהו שהוא חייב, גם אם לא מוצא חן. לא כל הדברים שאנו עושים בחיים אנחנו אוהבים/רוצים. זה יכול ליהיות כלי/דרך להתמודדות עם משהו שצריך לעשות, שאין ברירה. ליוותה אותי המחשבה שאם עכשיו הוא לא יבין את המשמעות, כשהוא יהיה אבא הוא יעריך. כן ,רציתי שיעריך.
אז איך אני צריכה לנסח את הדברים כך שלא אקבל הדיפה, ואולי אין קשר בין הניסוח לבין קבלתו את העניין? אולי מה שהטמענו בו במהלך השנים זה החשוב? ככ הרבה מחשבות התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוחה. לא ידעתי מה המתכון המנצח. החלטתי שאני הולכת עם ההרגשות שלי, עם מה שאני חושבת שהוא נכון מנקודת המבט שלי וזהו. חששתי מהתגובה שלו. בואו נודה באמת, בנים זה לא בנות, אני חושבת שאם זו היתה קרן-אור היו לי פחות חששות, בכל זאת, בן, משימות,מה מעניין אותם חוץ מכדורסל ומחשבים. נתינה? עזרה לזולת? סובלנות?
הופתעתי BIG TIME . הוא ישב בין שנינו (ביני לבין שרוני)במעגל המשפחתי שיצרנו באותו ערב נעים על הגג שלנו, הרגשתי שאנו כמו שני עמודים ששומרים עליו מהצדדים, לא מפריעים לו להתקדם, לא מפריעים לו לסגת אחורה כשצריך, מלווים אותו מהצד, תמידי ניהיה שם לכוון ולעזור, אבל ההחלטה ללכת קדימה או אחורה היא שלו. זה היה חזק באותו הערב. אנחנו הכנו את הפלטפורמה, מגישים לך אותה, מפה אתה מנווט, אנחנו לצידך, נתמוך בך איפה שצריך, נקווה שהכלים שציידנו אותך במהלך 12 השנים יהוו עבורך בסיס טוב וחזק להמשך הדרך, ונמשיך לצייד אותך בעוד כלים שיעזרו לך בהמשך .
היתה המון סקרנות, הסתכלתי עליו, הוא היה נבוך, מאושר, צחק הרבה, הוא הבין שיש פה משהו אחר, ששנת המצווה קיבלה משמעות אחרת. הייתי מוכנה לאפשרות שלא יהיה שיתוף פעולה, ואולי קצת התמרמרות, אבל החלטתי ללכת על זה עד הסוף, ולו בשביל שבגיל 33 כשברק יהיה הורה בעצמו הוא יחשוב על שנת המצווה שלו, שעניינה היה משהו מעבר, עוד צידה לדרך, כי להתעסק בכל החומר, זה קל מאוד, ללא ספק שהכסף קונה הרבה, אבל כסף לא יכול לקנות ערכים!!
"לא חשבתי שזה מה שיצא, ללא ספק משהו אחר, רציני- כל הכבוד" אלו היו מילות הסיכום של אבי.
כולם התרגשו, גם מי שלא הביע במילים, ראיתי על תווי הפנים.
רציתי לשתף במשימות את כל בני המשפחה, ההענות לא היתה מלאה, אין מה לעשות, ככה זה בכל המשפחות. שיתפתי במשימות את מי שהיה מוכן לקחת חלק, שמחתי על כל אחד שהצטרף, מאוד רציתי לרתום את כולם, וכשראיתי שזה לא יקרה מעצמו, החלטתי שמשימה אחת תכלול את כל המשפחה.בכל מיקרה, הזמנתי את כל מי שרוצה מבני המשפחה להצטרף לכל חלק במסע הזה שלנו השנה- הדלת פתוחה...
אז מה היה לנו? 12 ערכים, 12 משימות ואהבה גדולה בלב.
ועכשיו ....? עכשיו קדימה למשימה הראשונה.
