משימה שניה- ערך דוגמא אישית

"הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא." אלברט אינשטיין

תמונה אחת שווה אלף מילים, והתמונה שאני מביטה  בה כרגע זו:

35 ילקוטים צבעוניים , ניראים כחדשים, מסודרים בשלוש שורות, לצידם עם חיוך גדול מבחוץ וחיוך ענק מבפנים יושב ברק. (ואני, איפה אני בכל התמונה הזו? קרוב קרוב, מביטה מהצד עם סיפוק מצד אחד ורגש אחר מצד שני, רגש שלא הצלחתי למצוא את המילה שמתארת אותו.)

"המטרה שלי היא לאסוף בין 20-ל 30 ילקוטים." ציטוט מדברי ברק 

אז איך מתחילים? החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לעבוד עם גיליון אלקטרוני (אקסל) ולהראות לברק, דרך עבודה אפשרית של תכנון, ביצוע ולבסוף, לראות את התמונה המלאה .)מישהו אמר יעדים?)

אז ישבנו שבת בבוקר והתחלנו. כמובן שהתחלנו בטקס הקבוע של פתיחת הקופסא הרלוונטית למשימה , ברק קרא את הכתוב וניגשנו לעבודה. ניגשנו, כן, ברק ואני  רציתי לתת לו הסבר מנקודת המבט שלי על גיליון עבודה.  התחלנו להרכיב רשימה של אנשים פוטנציאלים אותם בחרנו כולנו,  הוספנו גם חברים – כי זו היתה הנקודה  המרכזית, אחכ "קינחנו" בחברים שלנו, ההורים שיוכלו לעזור. באמצע עלה רעיון לשלוח תפוצת מייל להורים בכיתה של קרן-אור ואכן זה נעשה והניב תוצאות מצוינות.  אין מה לעשות, הרצון של כל אחד מאיתנו כהורה, לתת איזו "דחיפה " קלה, לתת קצת ויטמין P, לקדם, לזרז , לעזור בלי שירגיש... כל המילים היפות האלה שלפעמים , (לפעמים זו מעודן- אם היינו יכולים לא היינו מפסיקים).

כשנכנסו לבית של הדס מרון ברעננה, המשפט הראשון שהיא אמרה לי :" בשיחת הטלפון הראשונה שלנו דיימנתי לי שאת אישה דתיה, הפרויקט הזה שאתם עושים לברק מתאים ל"כיפות הסרוגות", אלו אנשים המגדלים את ילדיהם על ערכים , אהבת הארץ, נתינה וכדומה. "  חשבתי  רבות על המשפט הזה שהיא אמרה,  על המשמעויות החבויות בו, על מה זה אומר עלינו כחברה, חשבתי על חילונים ודתיים, על מסורתיים, חובשי כיפות סרוגות. ומה זה אומר. ....אז ככה שדתיים אנחנו לא, גם לא כיפה סרוגה, אבל גדלתי בבית עם הרבה מסורת. חשוב לי וגם לבן זוגי  שהילדים שלנו יספגו מסורת יהודית. מסורת זו לא מילה גסה. לא יקרה דבר אם ביום כיפור נצום, ובפסח שבוע לא נאכל לחם... חשוב שילדינו יידעו את מסורת העם היהודי. וככה אנו חיים ומחנכים.  ביום שישי כשאני מדליקה נרות, הם מצטרפי אלי ומבקשים משאלה, אני תמיד אומרת שאפשר לבקש מאלוהים כל הזמן, אבל ביום שישי כשאני מדליקה נרות, זה זמן מיוחד.(עשרים שניות שבהן אנו עוצמים עינים ומבקשים.....)

 הערך במשימה זו-  דוגמא אישית.  המטרה של המשימה היתה: לגרום לברק לבצע משימה (שאותה אנחנו בחרנו עבורו) תוך מתן דוגמא אישית בעיקר לחבריו, מכריו, ילדים בני גילו. אם ליהיות כנה עם עצמי קשה מאוד היום בעידן הפייסבוק, המחשבים וכו לבחון את הנושא. אנחנו מנסים, פועלים ומשתדלים לתת דוגמא אישית לילדינו בהמון נושאים, התנהגויות ומצבים אך הדברים שמעסיקים את הילדים היום רחוקים מדוגמא אישית.  אם נעצור ונחשוב לרגע, מתי כל אחד מילדינו נתן דוגמא אישית לחבריו... ולא דוגמא אישית באיזה בגדים ללבוש ואילו נעליים לנעול, אלא דוגמא אישית אמיתית..  דוגמא אישית שמתבטאת בעזרה לזולת, עזרה לחלש, עזרה לנזקק, עזרה לחבר או למישהו בצרה, עזרה לזקן או זקנה לחצות כביש, או אולי לעזור עם סל קניות כבד מהסופר,עזרה באיסוף מזון, או בחלוקתו. יש החושבים שהם עדיין קטנים, ולא יכולים, אולי לא כדאי לחשוף אותם לעולם האמיתי, לילדים שאין להם, אין להם מקרר מלא אוכל, מגירת עמוסת ממתקים, ארון שנשפכים ממנו הבגדים וכמה זוגות נעליים..                                       

 ניסיתי שברק יתן דוגמא אישית לחברים שלו- זו היתה המטרה שלי.  בלב בפנים, אמיתי-   לא מרגישה שהצלחתי.

 ברק לא היה נלהב שחבריו יהיו שותפים למשימה, כך אני הרגשתי, הוא קצת התבייש, היה לו קל יותר לפנות לילדים אחרים, להורים, למבוגרים, לאנשים שהוא יודע שמכירים את ה"חומר", שיודעים כמה הדבר שהוא עושה הוא חשוב ומוערך, הם בטח לא יצחקו עליו, ולא ירימו גבה. כי אין מה לעשות ואיך שאני לא אסובב את זה, את הנוער של היום מעניינים דברים אחרים. יכול ליהיות שזה טיבעו של עולם, אבל בפנים לא יכולתי להסכים עם המציאות. חשבתי רבות על ימי הנוער העובד בקן בורורכב מאוחד בגבעתיים.  על הערכים שקיבלנו בתנועת הנוער, בעולם שבו הטכנולוגיה היתה רחוקה ככ ממה שהיא היום, ההתעסקות שלנו כילדים היתה אחרת. דוגמא אישית היה ערך שקיבלנו בתנועה. המדריכים הקומונרים, המשצ"ים וכו, היו דמות חיקוי עבורינו. החיים לא סבבו באובססיביות סביב החומר. היה המון שיתוף, המון יחד, עבודת צוות וכדומה ולעיתים אני תוהה לאן כל אלה הלכו? האם אבדו בדרך? או שמא פנינו לשביל אחר , שביל שיש בו תמונות נוף אחרות, אתגרים אחרים, עצמים, דוממים, ופעילויות אחרות.או שאולי אני היא זו שלא הצליחה להאיר (בסטנדרטים שלי ...) את הדרך הזו?
 
המייל הראשון יצא לדרך וכלל לא מעט מיילים חזרה: הרגשה מחממת את הלב, דווקא מאנשים לא מאוד קרובים:"כל הכבוד ברק, נשמח לתרום, אתה עושה עבודה מדהימה וכו". הרגשתי שהניצוץ נדלק.  בער בי לעשות יח"צ בצורה אינטנסיבית, אבל עצרתי את עצמי, הרי המשימה לא שלי... וחוץ משניים שלושה אנשים נתתי למיילים של ברק ולברק עצמו לעשות את העבודה. הצעתי עזרה באיסוף הילקוטים מבתי האנשים וכמובן כביסה למי ששלח ילקוט מלוכלך..

הסלון שלנו התחיל להתמלא בילקוטים, בתחילה בודדים ולאט לאט נוספו עוד ועוד, כל כניסה של ברק הביתה עם עוד 3-4 ילקוטים גרמה לי להתרגשות. הפידבק שברק קיבל בכל איסוף של ילקוטים - אין לו מחיר ולא ניתן להעביר בכתיבה את העוצמה שלו. רוב ההורים היו אלו שמסרו את הילקוטים, לעניין החברים היו מעטים, והתגובה תמיד הגיעה מההורים. ילדים בגיל 12 עדיין לא במודעות של מעשים מסוג זה. הם עסוקים בדברים אחרים. מה אני רוצה מהם לעזאזל? מה אני מצפה מהם? הם לא בגילי, ללא ניסיון החיים המעט שלי.. או שלא מעט ועם מודעות של אחוז אחד מהמודעות שלי. טיפסתי על עץ גבוה מידי.

 הייתי צריכה לתת "דחיפות" קטנות לברק, התקשרת? ממי צריך לאסוף? אולי יש מישהו שלא חשבנו שאפשר לשלוח לו, ומה עם כל הכיתה שלך,? הוא לא היה מוכן, רק לחברים הקרובים הוא הסכים לשלוח מייל /הודעה אישית בפייסבוק. גם שום פרסום על הקיר שלו לא התקבל – וטו מוחלט!!  עזבתי. חבל.

כשהגיע ל 21 ילקוטים רציתי שימשיך עד שיהיו לו 30 ילקוטים. אני כזאת, שואפת למקסימום, זה היה ניראה לי בינוני משהו , לחצתי ומסתבר שטעיתי. "ד" האירה את עיני שברגע שהגיע לגבול התחתון הוא עמד במשימה שלו. לעיתים כשאנו ממשיכים מעל גבול (גם תחתון) הדברים לא נעשים בכיף. הירפתי. "כל הכבוד ברק, עמדת במשימה שלך. אפשר להפסיק ואפשר לעשות עוד איסופים. כל מה שאתה אוסף מעכשיו זה באופן מפורש ל FUN." אינני יכולה להסביר את מה שקרה, אבל בפועל הצורך/הרצון/השאיפה היתה לאסוף כמה שיותר ילקוטים. תוך יומיים-שלושה התווספו עוד ילקוטים והמספר טיפס ל 35!! גאווה!

הדס מרון גרה ברעננה, מזה 10 שנים ביתה הקט הופך בחודשי הקיץ למחסן ילקוטים. יש לה נציגים באזורים שונים בארץ המרכזים ילקוטים ומעבירים אותם אליה, מאחר והיא אינה עמותה ולא יכולה לקבל תרומות, אנשים וחברות תורמים לה את הציוד הנדרש כדי למלא את הילקוטים בציוד ההכרחי הנדרש וכן עוזרים בפיזור הילקוטים למרכזים השונים ולחלוקתם.היא דואגת בעזרה  מחברות  הייטק ואחרות  למלא את הילקוטים בקלמר מלא בכל טוב, מחברות, סרגל והפתעה קטנה. בעזרת הרבה מאוד אנשים טובים, לאחר מלאכת איסוף הילקוטים מתרכזים ביום אחד בחצר ביתה וכמו מפעל מנוהל בעבודת שרשרת יעילה ממלאים את הילקוטים, אורזים ומכינים חבילות שמוזמנות ממוסדות שונים בארץ. הגענו אליה אחר הצהריים, קרן-אור הצטרפה לנסיעה וספגה רבות משימה הזו.(אפשר להסתכל על זה כערך מוסף...) לאחר שנכנסו , ערכנו היכרות קצרה ומסרנו את כל הילקוטים נתבקשנו לעזור ב"עבודה מקדימה".כמובן שהתשובה שלי היתה  מיד חיובית, במוחי כבר התרוצצה המחשבה שהינה יש פה עוד משהו שהילדים ירוויחו ממנו, יספגו, יתמלאו בתחושה ובהרגשה שקשה להעניק להם ביום יום..

קרן-אור נכנסה ישר לעינינים והתחילה למלא קלמרים לפי ההנחיות שהדס נתנה לה, 3 עפרונות, מחק, טושים, מחדד מספריים וסרגל. ארזנו עשרות קלמרים, כעבור שעה וחצי יצאנו משם עייפים אך מרוצים. גם תרמנו 35 ילקוטים (מתוך כ 1000 שלבסוף נתרמים) וגם עזרנו בעבודת אריזת הקלמרים. הדס הזמינה אותנו לבוא ב 11/7/11 בשעה 17:00 ליום סידור הילקוטים.

  לביקור השני אצל הדס,ברק לא רצה להצטרף . נסעתי עם קרן-אור ואיתמר. בשלב הראשון התאכזבתי שברק לא בא ליום מיוחד שכזה, הרגשתי קצת כעס, אולי אכזבה מאוד גדולה, מצאתי נחמה באיתמר וקרן-אור. הוא את שלו כניראה עשה ומיצה. שוב חבל. אבל אין לי הרבה ברירה... הילדים שלנו אינם אנחנו, ואין זה נכון להגשים דרכם את הצרכים/רצונות/פנטזיות שלנו, לא מה שלא היינו ולא מה שלא ניהיה. הרפתי ממנו, לא לחצתי ולא שכנעתי. יצאתי קצת כועסת בפנים אך מבינה שהוא את שלו עשה.  יצאנו מהדס כעבור שעתיים, הילדים היו עייפים, המפעל שנמצא בחצר ביתה הוציא באותו היום מאות ילקוטים ארוזים ומסודרים בשקיות ענק בדרכם לרחבי הארץ למאות ילדים שיד הוריהם אינה משגת לקנות להם ילקוט חדש.

אולי זה לא ככ רחוק מהמציאות, אבל הייתי רוצה , מאוד, שגם ילדים בגיל 12 לא יתביישו להוות דוגמא אישית אמיתית לחבריהם, משפחתם וסביבתם בנושאים של עזרה ותרומה לקהילה. ואולי אם יהיו מעורבים יותר בפעולות שכאלה הבושה תפוגג...איך רותמים  ילדים ובני נוער לדבר שכזה? למישהו יש רעיון?

כשירדנו לאוטו , כל המשפחה, (מספר פעמים כדי להעמיס לתוכו את כל הילקוטים )הפעם לקראת סופה של המשימה, הייתי מרוצה מהתוצאה ,  בלב בפנים- הייתי מרוצה מהדרך שעבר ברק בפרט ואנו כמשפחה בכלל.קרן-אור ואיתמר קיבלו שיעור קצר בדוגמא אישית- וזה שווה הרבה!!

בינתיים, עד לכתיבת פוסט זה ברק השלים עוד שתי משימות: חברות ונתינה שהיו מדהימות ומרגשות מאין כמוהן, משתדלת להעלות על הכתב במהירות האפשרית את מה שהתרחש...

נ.ב.

מצ"ב הקישור לכתבה שהתפרסמה על הדס מרון במסגרת סדרת כתבות:"ישראלי עשר".

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=742990

משימה ראשונה- סובלנות

"האחריות שלנו כהורים לנסות להנחיל לילדנו את היכולת שלא בהכרח להסכים עם האחר, אך לדעת שהוא זכאי לחשוב ולהרגיש אחרת ועלינו לדעת, לכבד ולקבל זאת."

את המשפט הזה קראתי באחד המקומות כשחיפשתי חומר על סובלנות. מסכימה. מאוד. לקחתי את עניין הסובלנות לכיבוד האחר, לראות את האחר, לשהות במחיצת אנשים הנמצאים במצב גופני/ נפשי/פיזי אחר ממך, ילד בן 12.

סבא זאב נולד ב 30/11/1919  בינדזיוב שבפולין, השם המלא שלו: אהרון זאב ברנר ,בן למאיר והנדל .

 לסבא זאב היו 4 אחיות ואח אחד, הוא היה החמישי במספר. לא נותר אף אחד מבני משפחתו, הנאצים השמידו את כולם. הוא היחידי ששרד.

ב 7/7/2011 הוא זכה , זכה לבוקר של התנדבות , קצת אחרת , התנדבות שהוא עושה כבר 27 שנים ב"אסף הרופא" . זכה ליהיות יחד עם הנין שלו בעבודת הקודש המדהימה הזו.

ערב קודם פתחנו את הקופסא של המשימה הראשונה. זה קורה.  כן, סוף סוף כל ההכנה, כל העבודה, כל הכיתוב, הופכים ברגע אחד למשהו ממשי! ה"בייבי" שלי יוצא לדרך באמת. לא עוד משהו כתוב על נייר אלא סוג של חלום שהפך למציאות.

קראנו את הכתוב, צילמנו וכולנו התרגשנו. מחר בבוקר נקום מוקדם כולנו, ונצא לדרך. נצא? למעשה ברק צריך לצאת ומעכשיו הרוב תלוי בברק.  אנחנו נצרך להיות סוג של מסגרת, אפשר גם לומר פיקוח שהמשימות קורות בזמן המתוכנן או בכלל אבל איך יהיה, מה יהיה, איזה תוכן ימלא את הפרויקט הזה? זה כבר של ברק. ביקשנו שלכל משימה יקח מצלמת וידאו קטנה ויתעד כמו ב"מחוברים" את המתרחש. מפה זה כבר שלו.

ברבע לשבע בבוקר  אסף סבא זכי  את ברק לכיוון ראשל"צ. עם מצלמת וידאו קטנה, ירד ברק במדרגות, נכנס לאוטו הגדול של סבא, תוך כדי צילום, ניראה שגם זכי התרגש. הם נסעו יחד, סבא ונכד לכיוון ביתו של סבא זאב( הזכרתי שהוא סבא רבא?) .סבא זאב ביקש שיגיע עד שבע בבוקר.צריך להגיע בזמן, לא לאחר.

סבא זאב עלה לארץ ב 1946, אנית המעפילם "תל חי" הביאה אותו לארץ המובטחת. יחד עם אשתו שרה גולדברג, שאיתה התחתן ב אפריל  1945 בברגן בלזן עי קצין רבנות צבאי. את שרה הוא פגש שלושה שבועות לפי השחרור בברגן בלזן. כשהיתה שרה בת 42 נהרגה בתאונת דרכים. מאז לא התחתן שוב.

קבעתי עם ברק כשהם מסיימים ועושים את דרכם חזרה הביתה שיתקשר אלי.  כל אותו הבוקר לא הפסקתי לדמיין ולחשוב  מה קורה בכל רגע נתון. התרגשתי  עוד יותר כשסוף סוף הגיע הטלפון המיוחל. אולי התרגשתי זו לא המילה המדויקת. שמחתי, נשמתי לרווחה, אולי יותר משקף ... ולמה נשמתי לרווחה? כי כשחשבתי על המשימות ידעתי שאני רוצה לחבר את שניהם ביחד  . חשבתי , אם להיות כנה ואמיתית  שלא נשאר לו עוד הרבה זמן לחיות, זו האמת . יכול ילהיות שאני כותבת את זה בצורה כזו, זה חזק, ולא נעים, אבל זו האמת, סבא לא צעיר, הגוף שלו מתחיל לאותת שהזיקנה  כבר כאן, ולכן בחרתי שהמשימה הראשונה תיהיה איתו. ללא ספק השגתי את המטרה ואני ככ שמחה שזה קרה. זה היה חשוב , מעניין,מהנה ועוצמתי לברק בכלל ולסבא זאב בפרט.

רציתי לדעת כל פרט פרט מהשעות שבילה בהם עם סבא זאב. פעם ראשונה מאז שנולד, אחד על אחד , עם מבוגר מעל גיל 90. על מה הם דיברו? איך ברק הרגיש? וסבא זאב, מה עבר לו בראש ובלב בבוקר שכזה? כשהם נכנסו למחלקה , איזה ניצוץ היה לו בעיניים? (כי ברור שהיה).האם  סבא הרגיש שהוא כבש עוד פיסגה? האם חשב על הנאצים שהשמידו את כל משפחתו , אבל הוא ניצח אותם. והנה  עומד נירגש יחד  הנין שלו במקום  אליו הוא מגיע מבלי לקבל כל תמורה.... המחשבות בראש התרוצצו במהרה, כמו סחרחורת, מה אני אשאל? את מי קודם? אולי אמתין בסבלנות שהם יספרו, לעזעזל עם הסבלנות , אני "מתה" כבר לפגוש את שניהם!.

כל האחיות והרופאים מכירים אותו במחלקה.  הוא נוסע באוטובוס פעמיים בשבוע  במשך 27 שנים ,לאסף הרופא. מתנדב של "יעל", מחלק אוכל ושתיה לתשושים וקשישים, מחלק עיתונים ומשוחח עם החולים, כאילו הוא בחור צעיר. הוא הרי מבוגר מרובם אך עם זאת סועד ועוזר לכולם. הם הגיעו לבית החולים, אני מדיימנת אותם צועדים יחד בכניסה, נכנסים למחלקה, הגאווה היתה עצומה, הרי לא בכל יום מגיע מתנדב יחד עם הנין שלו לבוקר שכולו סובלנות ונתינה. הוא הציג את ברק בפני האחיות, הרופאים, הם סידרו עגלות עם אוכל, לחם שתיה ומעדנים, ברק עזר בעבודות משרדיות לאחיות, באמצע לקחו להם הפסקה קטנה וירדו לקפיטריה(אי אפשר בלי גלידה..) וכשסיימו עשו את דרכם חזרה באוטובוס הביתה.

"את יודעת אמא, אני חושב שלסבא זאב כבר קצת קשה ללכת... עשינו הפסקות מתחנת  האוטובוס ועד שהגענו הביתה.." מזל סרטן- רגיש

ב 12:20 ברק התקשר שהם סיימו והם עוד מעט מגיעים הביתה.נהגתי דרוכה לראשל"צ, מעבירה תחנות ברדיו, לא מוצאת את התוכנית שנותנת לי שקט, רגיעה, בראשי מתרוצצות ככ הרבה מחשבות. אחת המרכזיות היתה שהצלחתי להוציא את המשימה לפועל. שזה קרה. חשבתי על  המלחמה ההיא, במחנות  הרבים בהם היה:צצנוב, אלזעץ ,פיונקי,זקסנהוזן, גלייבן , ברגן בלזן  ועל סרזיסקו שממנו ברח לבסוף.חשבתי על סבא,  שהיה פרטיזן ,שהסתתר ביערות .חשבתי  על אוניית מעפילים דחוסה ורעועה . חשבתי שהצליח לבדו, כשאיש ממשפחתו לא שרד את התופת הנוראה , להגיע לארץ המובטחת. האם אי פעם  ,בשנים ההם,התגנבה לו מחשבה שיגיע יום והוא יהיה מוקף במשפחה חדשה משלו. .. ארבעה ילדים, נכדים ונינים....האם חלם או דימיין שיזכה לצעוד עם אחד מניניו ליום התנדבות נוסף ב"אסף הרופא"....

מחכה כבר להגיע, צילצלתי בפעמון, עליתי במדרגות לקומה הראשונה, סבא זאב פתח לי את הדלת..... העיניים שלו נצצו, ולא סתם נצצו . אושר. "ענתיל'ה"  , ככה תמיד הוא קורא לי,  "מה נשמע?", סבא, עזוב  אותי עכשיו,  אני רוצה לשמוע כל מה שהיה.ישבנו עוד כחצי שעה סבא זאב , ברק ואני ושמעתי לפרטי פרטים משניהם את החוויות מאותו בוקר. זה היה שווה הכל, עם כל הכוונה לתת לברק בוקר של סבלנות וסובלנות, ללא ספק, היה פה עוד משהו נסתר- חשוב לא פחות שאולי עד עתה לא אמרתי אותו בקול רם וזה הזדמנות לקרב בין סבא זאב לברק, לקרב בין סבא רבא לנין שהעולמות שלהם שונים כל כך ולו רק לכמה שעות.

עבור סבא זאב זו היתה הזדמנות יוצאת דופן לחוויה שלא חווה עד עתה . ההתרגשות, הגאווה, הברק בעיניים(תרתי משמע).הרגשתי שהוא כמו טווס שנוצתיו פרושות במלוא הדרן. במשך השבועות שלאחר מכן, הוא דיבר על הבוקר המיוחד הזה, רצה שברק יבוא איתו שוב.

לפני כשבועיים סבא זאב הודיע במחלקה שלו באסף הרופא שהוא מסיים את ההתנדבות שלו. קשה לו הדרך, קשה לו ההליכה.

סבא זאב היקר, הפוסט הזה מוקדש לך, עם הרבה מאוד הערכה על מי שאתה והרבה אהבה. לברק ללא ספק זה היה בוקר שלא ישכח לעולם. תובנות רבות ותוכן בעל משמעות ילוו אותו הרבה שנים. לך , סבא, מאחלת עוד שנים טובות של בריאות ,שתזכה לראות כמה שיותר את משפחתך גדלה ומתרחבת. שתזכה לבר המצווה של נינך.                                       ואיתמר, איתמר נושא תפילה  שתבוא לטקס קבלת ספר התורה שלו.... אמן.

איך הכל התחיל...

זה היה ערב מרגש. נקודה. אם לא אחד המרגשים ביותר שחוויתי. בשלב הראשון  שרוני ואני הקראנו את כל מה שכתבנו, הרגשתי כמרחפת, הפרפרים שהיו בבטן היו מסוג אחר, לא פרפרים של התאהבות, משהו בבטן זז לו שם כמו הפעם הראשונה שמרגשים את העובר זז בבטן בחודשי ההריון.. יחד עם זאת הרגשתי כמעין מבודדת מהשאר, בתוך הבועה של הפרויקט שלי.הרגשתי שעוטפת אותי אנרגיה שאי אפשר להסביר, משהו אחר, משהו מעבר. לא דמיינתי לעצמי שככה זה יהיה. זה היה השיא.

הזמנו את כל המשפחה: סבא רבא, סבים וסבתות משני הצדדים, אחים ואחיות וכל האחיינים. לאחר שכולם סיימו לאכול ארוחת ערב קלה,  מזג אוויר מצוין על הגג, הכל עוד היה מקושט עם טולים לבנים, ממסיבת הרווקות של גולוש, התיישבנו במעין מעגל רחב כאשר ברק יושב ביני לבין שרון, מצידי השני איתמר ולידו קרן-אור. 45 דקות שדרשנו סוג של ריכוז..(לא פשוט לקטנטנים), דקות ששולבו בהם צחוק מתגלגל עד לב השמים, דמעות של התרגשות, הערות ,קצת תמיהה, לעיתים הסתייגות,אך אם אני רוצה לסכם לשתי מילים הרגשתי בעיקר חיבוק גדול. ואהבתי את ההרגשה.

"12 משימות לבת מצוה, כל חודש משימה, שקשורה לנושא מסוים, והכל מתחיל שנה ליפני...."   היינו באמצע הליכה, כבר שנתיים בערך שאנחנו הולכות , אז זה היה בערב, עכשיו אנחנו הולכות בבוקר.זה נזרק לאויר  תוך כדי הליכה, היינו  בידיוק בפניה לדיסנצ'יק, כבר לא נשאר הרבה זמן לדבר על זה....                                                                                                                      

במבט לאחור אני לא מאמינה שזה מה שיצא. ברק היה כמעט בן 11 כאשר שותפתי להליכות  זרקה לאוויר רעיון ששמעה עליו.

אמרתי לעצמי שיש לי הרבה זמן לחשוב אם בכלל  זה מעניין אותי, אם זה משהו לחשוב עליו. אבל למען האמת זה קסם לי. התחלתי לחשוב אם להניע את התהליך. ואיך זה יראה, ומה יצא? ומה יהיה. שרוני יעזור לי ויהיה בעניין בכללו אותי זה מעניין? לאיזו מטרה? ואיך ברק יגיב? הרבה התלבטויות והרבה מחשבות מרעיון אחד...

עוד באותו שבוע עשיתי גוגל על "שנת מצווה" . כל הקישורים וכל האתרים חזרו על אותו הדבר, תוכנית שרצה בקיבוצים בה נותנים לבנות 12 משימות שקשורות למשפחה,לקיבוץ, מכניסים קצת ערכים, גם חברים.  

נתקעתי. איך אני בונה את זה לעזאזל?? למה אין איזה משהו מוכן (כמו שרובנו אוהבים..)שאני יכולה לקחת את הבסיס שלו ולשפר? איך אני מפנה זמן לזה בחיים העמוסים שלי? ולמה בכל האתרים ההתייחסות היא רק בנות? מה עם הבנים?

הימים עוברים, השבועות גם כן, אני מסתובבת עם ענן מעל הראש, מחשבות רבות מתרוצצות בזמן שאני באוטו, ברגעים לפני השינה, בדקות שלא עסוקים בעבודה, בילדים, בכביסה, באוכל ובבן הזוג. מה אני רוצה לתת לבן שלי? איזו חוויה אני רוצה שיחווה בנקודת זמן משמעותית בחיים שלו. אולי מה שהאיץ אצלי את התהליך היה כל מה שממעתי בסביבה שלי: ההתעסקות סביב בנות המיצווה היתה די שיטחית: "איזה שימלה אני אלבש, עוד לא מצאתי נעליים, אני צריכה לסדר את השיער ואת הציפורניים, עשיתי בוק כזה,  ההזמנה תיהיה כזו, וההורים עסוקים בלהפיק את הקליפ, ולהקליט שיר, והעוגה". אבל מה עם העיקר? מה קרה לנו? אני לא רוצה ציונות/הגשמה/פטריוטיות בגיל 12 אבל כמה התעסקות סביב המעטפת החיצונית. נכון שהזמנים השתנו והעולם השתנה וצריך להתקדם ואני בעד טכנולוגיה אבל ההתעסקות מול כל החומר זירזה אצלי את ההחלטה- שאני רוצה שהנושא העיקרי של בר המצווה  במשפחה הגרעינית שלי יהיה אחר: יהיו ערכים, יהיה משהו עם משמעות גם  עבורי, עבור שרוני ועבור הילדים. ובואו לא נתבלבל גם אני אוהבת בגדים יפים וטובים, והייתי רוצה את הבוק הכי יפה שיכול ליהיות עבור ילדיי וגם שהמקום יהיה מושקע וברק יראה הכי חתיך אבל זה לא יהיה העיקר. זה לא יהיה הטפל אבל זה יהיה מישני. ..  יכול ליהיות שזה היה חזק כי אצל בנות, וזה מה שהרוב אומרים ,זה אחרת  אבל ללא ספק, זה היה מה שדירבן אותי שאצלנו במשפחה, ההתעסקות עם בר המצווה תיהיה שנה שלמה, שנה עם נתינה עם סובלנות, אהבת הארץ, צניעות, יושר ,דוגמא אישית, שמחת חיים, שאפתנות, משפחתיות ,חברות,עצמאות ומסורת. כן מסורת זו לא מילה גסה.  כל מה שאנחנו מעבירים לידים מהרגע שהם נולדו, כל האווירה שהם סופגים בבית במשך השנים תיהיה בפוקוס אחר. נשתמש במילים כדי לעשות, נדבר על זה פנים אל פנים. כל מה שהטמענו בדרך שלנו יחד כמשפחה יעלה על הכתב ויתורגם למעשים  ברורים ומכוונים. זה יהיה אחרת. בנוסף משהו שישאר כחוויה.  אני מניחה שארצה שהמסביב יהיה עטוף יפה אבל מה שחשוב זה הבפנים. וזה מה שהנחה אותי.

 

את פגישת הסיכום  לכל הפרויקט הזה עשינו  שרוני ואני ב "סי קפה". היינו צריכים מקום נייטרלי, לקחנו את המחשב הנישא שלי, הזמנו כמו תמיד: 2 קייג'ון, לטה אחד ואספרסו קצר אח"כ והתחלנו לעבור על כל מה שכתבתי /כתבנו בחודשיים האחרונים.היינו צריכים לחבר הכל, את הערכים עם משימות,עם טקסט שיהיה בעל משמעות, ובכלל: מה המסר? מה אנחנו רוצים שיעבור? לא חשבתי על אפשרות שיכול לעבור משהו אחר ממה שהתכוונתי.(נאיביות? או בטחון בזה שיקבלו את דעתי בלי עוררין..?)תודה לאל שעבר מה שרציתי.  לפגישת הסיכום קדמו שעות רבות של ישיבה מול המחשב ,בחיפוש אחרי פתגמים שמתאימים לערכים השונים, חיפשתי הגדרה לכל ערך, נעזרתי בספרים,הרבה מאוד גוגל. מלאכת הכתיבה היתה לא פשוטה אך עם זאת מאתגרת. היו מקומות שפשוט זה לא יצא, ביקשתי משרוני, החצי השני שלי שישלים אותי, כמו תמיד, איפה שאני נופלת, הוא תמיד מרים אותי. חוזה בע"פ של שנים, אין צורך בהרבה מילים, הוא השלים את מה שהיה חסר. כעבור שעתיים  בקפה,ואחרי  ליטושים אחרונים סיימנו. איזו תחושת הקלה. הרגשתי שכבשתי איזו פיסגה, כמו אחרי עבודה גדולה שצריך להגיש או מבחן שלומדים כמה שבועות, כרגע מה שנשאר זה להציג את זה לברק!

נסעתי לדרום העיר בבוקר שטוף שמש, מסתובבת כדי לחפש קופסאות . מצאתי קופסאות בצבע שמנת עם מכסה שקוף קשיח, לבבות מזהב וסרט אורגנזה. היה לי חשוב שזה יהיה אסטטי, לעיתים האריזה עושה את המתנה יפה יותר. רציתי לשתף את קרן-אור בעניין, האיזון שכאמא הרגשתי שצריך לעשות. רתמתי אותה לעזרתי .  הדפסתי כל ערך והטקסט השייך לו, גילגלנו כמו מגילה, קשרנו בסרט,  שמנו לבבות זהב בפנים ,עם טוש זהב רשמתי על מכסה הקופסא את הערך הרלוונטי וכעבור כשעה היה משהו מוחשי לפרויקט. 12 קופסאות מהודרות כשבכל אחת מהן הטקסט הרלוונטי לערך ולמשימה. בשעה 18:00 כל המשפחה תגיע. ברק  ידע שיש ארוחת ערב לכבודו עם הפתעה בסוף. שום רמז לכל הפרויקט הגדול הזה לא ניתן לו. איך שמרתי על זה בסוד? אין לי מושג. אולי העניין ששתיפתי את הקרובים או שנכון יותר לומר את הקרובות אלי ביותר מילא  אצלי את הצורך לא לספר  לו משהו. הוא לא ידע מכלום. חודשים של עבודה מול המחשב, החלפת מיילים שיחות טלפוניות עם אחיותיי, חברותיי הקרובות ביותר- שום דבר לא דלף.

סידרתי את כל הקופסאות בגג על שולחן עם מפה לבנה, ערכנו שולחן וחיכינו לכולם.

45 דקות של הקראה רציפה סיכמו למעשה את החלק הראשון של הפרויקט- איזו הקלה. איזו תחושה. 45 דקות של התרגשות, פרפרים בבטן, דמעות, שמחה, השתנקות, הרבה מאוד גאווה. חילקנו את הטקסט בין שנינו(ביני לבין שרוני). ידעתי שכל עניין המשימה הראשונה- סובלנות יהיה לי קשה לקרוא. אני רגישה, אני רגשנית, רק מלחשוב על המשימה הראשונה עומדות לי דמעות בגרון. ביקשתי משרוני שיקרא אותה. שמעתי בקול שלו שהוא נרגש, מתרגש, בכל זאת, סבא זאב בן 93 עוד כחודש, יהיה במרכז המשימה הראשונה. זה היה ברור לשנינו שהמשימה הראשונה תיהיה איתו. צריך לנצל את הזמן ומהר, מי יודע עוד כמה ימים  אלוהים ישאיר אותו איתנו צלול. לא היתה יכולה ליהיות פתיחה טובה יותר למשימות מאשר סבא רבא, ניצול שואה , יוצא לעוד יום התנדבות באסף הרופא, מלווה בנין שלו. אין לי מושג מי התרגש יותר. אני עמדתי עם דמעות בעינים כששרוני קרא את :"סובלנות". הסתכלתי על סבא זאב נירגשת.

מלאכת איסוף עשרות הערכים לא היתה קשה, היום בעידן האינטרנט זה הרבה יותר פשוט, אספתי מהאינטרנט ערכים, כשקראתי ונפגשתי עם ערך, פגישה מיקרית שכזו, מיד הוספתי אותו לרשימה, בשיחות יומיומיות, בשירים ששמעתי ברדיו, לאט לאט הלכה והתגבשה לה רשימה ארוכה. מה לעזעזל עושים עם רשימה כזו? איך מוצאים את הידיים והרגליים בתוך הים הגדול הזה?

כשגולוש שלחה לי  מייל ובו קובץ אקסל עם כל הערכים ששלחתי לה,  מסודרים הרגשתי שהתקדמתי שני צעדים. משם הענינים התחילו לזרום, אט אט חשבתי על עוד משימה ועוד משימה כדי למלא כל משבצת בטבלה . טבלה שרציתי לראות אותה כבר מלאה. 12 ערכים היו בטבלה והיה צריך לצמד לכל ערך משימה. המשימה ה 13 תיהיה משימה שברק יחליט מהי. כל ערך והמשימה המתאימה לו. שיתפתי את הקרובים לי, שמחתי על כל רעיון שהגיע במייל או תוך כדי שיחה, גם אם לא השתמשתי בו, זה קידם אותי, פתח את הראש, הזיז משהו בקופסא. אט אט התחלתי לראות את הפאזל הולך ומתמלא. עוד ערך, עוד משימה, פה שיניתי, שם הוספתי, מלאכה לא פשוטה- לאן נכנסתי?

"אני חושב שכל העניין הזה קצת יומרני" שלחתי טיוטה ראשונה לאבא שלי וזו התגובה שקיבלתי, "לקחת את זה רחוק מידי". יש משהו במשפטים שלו שתמיד גורם לי לחשוב עוד פעם, אחד האנשים האינטיליגנטים שפגשתי בחיים, אין נושא שתשאל אותו ולא תיהיה לו תשובה עם הסבר מעמיק. כשאותי הילדים שואלים שאלה, לא תמיד התשובה נשלפת במהירות, לפעמים יש צורך לבדוק בגוגל או בויקיפדיה, אצל אבא שלי אין דבר כזה. לא נתקלתי אף פעם בשאלה ששאלתי ולא היתה לו תשובה עם הסבר  מפורט. אבל הפעם, הרגשתי אחרת, המילים שלו לא הצליחו לערער אותי.הרגשתי בבטן שיש לי כאן משהו מנצח! לא יכולתי להסביר את זה לאף אחד, האמנתי במה שאני יוצרת ובונה, האמנתי בתהליך, בדרך איסוף  החלקים והרכבת התמונה המלאה ואם היה איזה חלק בפאזל שלא התאים, החלפתי אותו בחלק המתאים וכל משימה שהחלטתי שנכנסת לרשימת ה" 12"- הרגשתי גאווה. זהו , יש רשימת ערכים ויש משימות,  הטבלאה מוכנה,קדימה לשלב הבא.

עכשיו  נותר לחבר את המילים הרשומות באקסל למשהו ריגשי, עמוק בעל משמעות. הרגשתי שזה כמו להפיח רוח חיים בבובה שזה עתה יצרתי. סבא ג'פטו שבנה את פינוקיו ועכשיו צריך לתת לו לב, רגשות, להפוך משהו חד מימד לתלת מימד. איך עושים את זה? איך גורמים לכל המילים הרשומות בטבלה להפוך למשהו ריגשי? בעל משמעות? מעניין? מרתק, סוחף? משהו שכשנקרא אותו לברק- הוא יתחבר אליו, זה יעניין אותו, יאתגר אותו אוליי? משהו שיגרום לו לרצות ליהיות חלק מהפרויקט הזה שהחלטנו עבורו שהוא צריך לעשות. "את חושבת שהוא ישתף עם זה פעולה? ואם הוא לא יסכים? ואם יתנגד/לא ירצה?" את המילים האלה שמעתי מהסביבה, באמת קיימת אופציה כזו.. החלטתי שגם אם זה יהיה מצב נסביר לו שזה משהו שהוא MUST. משהו שהוא חייב, גם אם לא מוצא חן. לא כל הדברים שאנו עושים בחיים אנחנו אוהבים/רוצים. זה יכול ליהיות כלי/דרך להתמודדות עם משהו שצריך לעשות, שאין ברירה. ליוותה אותי המחשבה שאם עכשיו הוא לא יבין את המשמעות, כשהוא יהיה אבא הוא יעריך. כן ,רציתי שיעריך.

אז איך אני צריכה לנסח את הדברים כך שלא אקבל הדיפה, ואולי אין קשר בין הניסוח לבין קבלתו את  העניין? אולי מה שהטמענו בו במהלך השנים זה החשוב? ככ הרבה מחשבות התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוחה. לא ידעתי מה המתכון המנצח. החלטתי שאני הולכת עם ההרגשות שלי, עם מה שאני חושבת שהוא נכון מנקודת המבט שלי וזהו. חששתי מהתגובה שלו. בואו נודה באמת, בנים זה לא בנות, אני חושבת שאם זו היתה קרן-אור היו לי פחות חששות, בכל זאת, בן, משימות,מה מעניין אותם חוץ מכדורסל ומחשבים.  נתינה? עזרה לזולת? סובלנות?

הופתעתי BIG TIME . הוא ישב בין שנינו (ביני  לבין שרוני)במעגל המשפחתי שיצרנו באותו ערב נעים על הגג שלנו, הרגשתי שאנו כמו שני עמודים ששומרים עליו מהצדדים, לא מפריעים לו להתקדם, לא מפריעים לו לסגת אחורה כשצריך, מלווים אותו מהצד, תמידי ניהיה שם לכוון ולעזור, אבל ההחלטה ללכת קדימה או אחורה היא שלו. זה היה חזק באותו הערב. אנחנו הכנו את הפלטפורמה, מגישים לך אותה, מפה אתה מנווט, אנחנו לצידך, נתמוך בך איפה שצריך, נקווה שהכלים שציידנו אותך במהלך 12 השנים יהוו עבורך בסיס טוב וחזק להמשך הדרך, ונמשיך לצייד אותך בעוד כלים שיעזרו לך בהמשך .

היתה המון סקרנות, הסתכלתי עליו, הוא היה נבוך, מאושר, צחק הרבה, הוא הבין שיש פה משהו אחר, ששנת המצווה קיבלה משמעות אחרת. הייתי מוכנה לאפשרות שלא יהיה שיתוף פעולה, ואולי קצת התמרמרות, אבל החלטתי ללכת על זה עד הסוף, ולו בשביל שבגיל 33  כשברק יהיה הורה בעצמו הוא יחשוב על שנת המצווה שלו, שעניינה היה משהו מעבר, עוד צידה לדרך, כי להתעסק בכל החומר, זה קל מאוד, ללא ספק שהכסף קונה הרבה, אבל כסף לא יכול לקנות ערכים!!

"לא חשבתי שזה מה שיצא, ללא ספק משהו אחר, רציני- כל הכבוד" אלו היו מילות הסיכום של אבי.

כולם התרגשו, גם מי שלא הביע במילים, ראיתי על תווי הפנים.  

רציתי לשתף במשימות  את כל בני המשפחה, ההענות לא היתה מלאה, אין מה לעשות, ככה זה בכל המשפחות. שיתפתי במשימות את מי שהיה מוכן לקחת חלק, שמחתי על כל אחד שהצטרף, מאוד רציתי לרתום את כולם, וכשראיתי שזה לא יקרה מעצמו, החלטתי שמשימה אחת תכלול את כל המשפחה.בכל מיקרה, הזמנתי את כל מי שרוצה מבני המשפחה להצטרף לכל חלק במסע הזה שלנו השנה- הדלת פתוחה...

אז מה היה לנו? 12 ערכים, 12 משימות ואהבה גדולה בלב.

ועכשיו ....? עכשיו קדימה למשימה הראשונה.

משימה שלישית- ערך עצמאות

לקח לי כמה חודשים להתיישב מול המחשב ולהחליט שאני פותחת אותו ולא בשביל לבדוק מיילים, להתעדכן בפייסבוק מה חדש או סתם  לגלוש פה ושם אלא להתרכז ולהתחיל לכתוב.

לכתוב? זו המילה? אולי לתעד? לא, זה כבד מידי. לשתף.כן  זו המילה שחיפשתי. לשתף את מי שירצה לקרוא את מה שאני חווה בתקופה זו של חיי בחלק מאוד משמעותי עבורי.

כאשה נשואה מזה 15 שנים לאהבה הראשונה שלי, כאמא ל 3 ילדים מקסימים, אני עוברת חוויה עוצמתית מאין כמוהה, חזקה, מלמדת בונה.

עצמאות- זה  הערך השלישי, המשימה היתה: להגיע ללונה גל בעזרת אוטובוסים ללא מבוגר, באופן עצמאי, אפשר לצרף חבר/חברה כי הדרך בכל זאת ארוכה . צריך לתכנן את המסלול, לבדוק איזה אוטובוסים, באיזה שעה ומאיפה ובסוף להגיע מהבית עד ללונה גל.

בכניסה ללונה גל חיכינו נירגשים ובעיקר גאים!

יומיים קודם לכן, בשעת ערב פתח ברק את הקופסא השלישית, כמו בפעמיים הקודמות, פתח את הסרט והוציא את הדף המודפס, קראנו יחד שוב את ההסבר על העומד לקרות.

 את הנקודה העיקרית סיכמנו כך : משמעת עצמית היא הבסיס לעצמאות, מקוריות תוכל להוסיף את הפן האישי והסלחנות תשלים את שיהיה חסר.

רצינו כי ברק יחווה עצמאות, אני חושבת שהרעיון היה של גולוש, רציתי שיתנסה בחוויה שלא חווה עד כה, יתכנן אותה, יהיה במקום לא מוכר ורחוק אבל מספיק קרוב כדי שאוכל להגיע אם יקרה משהו(מתי אני כבר אשתחרר מהצורך להגן עליהם ככ...??), הסכמנו שכך הוא יחווה עצמאות.  להגיע מתל-אביב ללונה גל מצריך ממנו להתמצא במקום לא מוכר, רחוק , ביטחון וחוש כיוון לא יזיקו וכן לעקוב וליהיות אחראי למעשייך. הסברנו לו כי כשאנו מדברים על ילד עצמאי אין הכוונה לילד שצריך להסתדר ללא עזרה, תמיכה או הגנתם של אחרים בכלל ושלנו בפרט. כולנו תלויים במידה זו או אחרת באחרים וזה בסדר גמור. אנו מאמינים שילד עצמאי הוא ילד שמרגיש בטוח דיו כדי לנסות למצוא  פתרונות, תגובות ודרכי פעולה למצבים שונים.

וככה זה התחיל. למחרת ישבנו אחר הצהריים , וחיפשנו את האוטובוסים.... נדרשה פה עזרה שלי . למרות שבהתחלה רציתי שהוא יעשה הכל לבד, הבנתי שאני צריכה ליהיות איזשהו סמן, יד מכוונת. לאחר כשעה וחצי נמצא המסלול: קו  42 מהבית לרכבת מרכז, משם 835 לטבריה ובטבריה  אוטובוס אחרון סובב כינרת.

היתה התרגשות גדולה, היו חששות.כל הבטחון שהיה לי כשהצגתי את המשימה בארוחת הערב החגיגית שערכתי למשפחה- נעלם.

מה עבר עלי כשהחלטתי על המשימה הזו? אולי אני לא אחראית? לשלוח ילד בן 12 לבד באוטובוסים ללונה גל? רק שאיזה מחבל מתאבד לא יעלה על האוטובוס. ומה יהיה בטבריה? איך הוא ימצא את הדרך לאוטובוס השלישי. הוא לא מכיר שם כלום, הוא לבד, הוא רק אתמול נולד...

הכנתי ערב קודם חבילת ממתקים (שבפרוש התקבלה בשמחה מאוד גדולה למחר בבוקר), ופאזל עם 6 חלקים.

שמתי את החלקים במעטפות ועל כל מעטפה רשמתי את זמן הפתיחה. את החלק האחרון נועה וברק קיבלו כשפגשנו אותם בלונה גל. התברר לי לאחר מכן שזה היה רעיון מצוין. הם חיכו בהתרגשות גדולה לפתוח כל מעטפה. (מה שדף A4 שכתובות עליו כמה מילים בטושים צבעוניים יכול לעשות לילדים..)

נועה, גדולה מברק בידיוק בשנה, הם נולדו באותו היום. אותו מזל- סרטן. שניהם אינטיליגנטים ורגישים. בני דודים שמסתדרים מצוין. זו היתה בחירה מצוינת. הם מאזנים אחד את השני בצורה יוצאת מן הכלל. למרות שהם לא מתראים המון יש בינהם תקשורת מדהימה, יחס של כבוד והערכה אחד כלפי השני.

עקבתי אחריהם מבלי שידעו מהרגע שיצאו מהבית. הרגשתי כמו ההורים שמציצים על ילדיהם שרק ניכנסו לגן חדש, עומדים ומנסים למצוא חור בגדר כדי לראות את בנם/בתם ולו לרגע קט. לקבל אישור שהכל בסדר. שהם יגיעו לתחנת הרכבת. 

 איך הם ימצאו את תחנת האוטובוס הבאה? הם יורדים במנחם בגין, צריכים להגיע לדרך נמיר. ומה אם לא ימצאו את התחנה? כשראיתי שהם עלו על האוטובוס הראשון נסעתי לתחנת הרכבת. החנתי את הרכב ליד התחנה של  קו אגד 835 וחיכיתי. נשימת רווחה נשמתי כשקיבלתי הודעת SMS  מברק שהם הגיעו לרכבת וירדו. ואז התחלתי לחפש אותם בחשאי.עברתי כבישים, חיפשתי אותם בכל האזור, ולא ראיתי אותם. התחלתי לחשוש שהלכו לכיוון הלא נכון. יש לברק מפה, למה לעזעזל הוא לא משתמש בה. הדקות עוברות חולפות כמו נצח. איפה הם?  אחרי 20 דקות הרמתי טלפון לבן זוגי. "אל תדאגי, הכל בסדר" ואז פיתאום ראיתי אותם מתקרבים  לדרך נמיר. את תנועת הנצחון  של ברק , לא אשכח. "יש!!!"  הם מצאו את התחנה הבאה, 835. אבן ירדה מליבי. עכשיו כל שנותר הוא לעלות על האוטובוס הנכון והחלק הקשה מאחורינו. כמה התרגשתי. האדרנלין זרם בטירוף. אין עליו. הוא גדול, הוא עצמאי, ההשקעה משתלמת. הם ניראו צמד  חמד, צוחקים, מצטלמים. איזה בני דודים.

התקשרתי לשרוני, מדווחת מהשטח. "הם הגיעו, אני רואה אותם, צילמתי אותם כמה תמונות". רציתי לצאת ממקום מחבואי ולצעוק להם :"כל הכבוד", אבל כבוד יהיה בסוף, כשיגיעו לתחנה הסופית. פה זו רק ההתחלה. בסהכ התחנה השניה והדרך ארוכה.

835 הגיע, הם עלו, קיבלתי SMS עם דיווח חי מהשטח. התפוצצתי מבפנים, רציתי לענות להם:"אני יודעת, ראיתי אתכם עולים..." התאפקתי. זה  מה שאני מלמדת את הילדים שלי ... להתאפק.

יצאתי משם מרוגשת, נירגשת, הרגשתי שניצחתי. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה: סיפוק אדיר, התרגשות עצומה, תחושת גאווה, טווס שפותח את כל הנוצות שלו, ניפחתי את החזה. איזו הרגשה. הייתי ב"הי".

חזרתי הביתה, מתארגנים.

יצאנו ארבעתנו, אני שרוני, ושני הילדים ברכב לכיוון הלונה גל.

 בדרך צחקנו והחלפנו חוויות מהבוקר, עדכנתי את כל בני המשפחה. התרגשות עצומה. אני חושבת שאני לא המשוגעת היחידה. אחכ התברר לי שההורים קצת דאגו, אבל לא אמרו כלום.

ב11:30 ברק התקשר:"אמא אנחנו לא מוצאים את התחנה בטבריה".

"אוקי" אמרתי "כנסו לקניון, גשו למודיעין ושאלו מישהו."

נועה מעדכנת בפייסבוק שהיא נמצאת בטבריה.LIKE.  ב 12:05 הגיע SMS :"אנחנו על האוטובוס".

הציפיה לפגוש אותם היתה אדירה. קשה לבטא במילים מה מרגישה אמא שהשקיעה כמה חודשים בפרויקט "שנת מצווה" ומתחילה לקטוף את הפירות. אני ראויה!.

אני לא יודעת מי  היה נירגש יותר , זה גם לא משנה, אם היינו יכולים לכמת את פרץ האנרגיה , ההתרגשות , האדרנלין, וכל הרגשות שצפו ועלו- מפלס הכנירת היה עולה בעשרות סנטימטרים. הם עשו את זה ! מתל אביב לכינרת, יצאו ב 7:00 בבוקר הגיעו ב 12:30– שאפו.

בהמשך: איך הכל בכלל התחיל, משימה שניה – דוגמא אישית.