משימה שניה- ערך דוגמא אישית

"הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא." אלברט אינשטיין

תמונה אחת שווה אלף מילים, והתמונה שאני מביטה  בה כרגע זו:

35 ילקוטים צבעוניים , ניראים כחדשים, מסודרים בשלוש שורות, לצידם עם חיוך גדול מבחוץ וחיוך ענק מבפנים יושב ברק. (ואני, איפה אני בכל התמונה הזו? קרוב קרוב, מביטה מהצד עם סיפוק מצד אחד ורגש אחר מצד שני, רגש שלא הצלחתי למצוא את המילה שמתארת אותו.)

"המטרה שלי היא לאסוף בין 20-ל 30 ילקוטים." ציטוט מדברי ברק 

אז איך מתחילים? החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לעבוד עם גיליון אלקטרוני (אקסל) ולהראות לברק, דרך עבודה אפשרית של תכנון, ביצוע ולבסוף, לראות את התמונה המלאה .)מישהו אמר יעדים?)

אז ישבנו שבת בבוקר והתחלנו. כמובן שהתחלנו בטקס הקבוע של פתיחת הקופסא הרלוונטית למשימה , ברק קרא את הכתוב וניגשנו לעבודה. ניגשנו, כן, ברק ואני  רציתי לתת לו הסבר מנקודת המבט שלי על גיליון עבודה.  התחלנו להרכיב רשימה של אנשים פוטנציאלים אותם בחרנו כולנו,  הוספנו גם חברים – כי זו היתה הנקודה  המרכזית, אחכ "קינחנו" בחברים שלנו, ההורים שיוכלו לעזור. באמצע עלה רעיון לשלוח תפוצת מייל להורים בכיתה של קרן-אור ואכן זה נעשה והניב תוצאות מצוינות.  אין מה לעשות, הרצון של כל אחד מאיתנו כהורה, לתת איזו "דחיפה " קלה, לתת קצת ויטמין P, לקדם, לזרז , לעזור בלי שירגיש... כל המילים היפות האלה שלפעמים , (לפעמים זו מעודן- אם היינו יכולים לא היינו מפסיקים).

כשנכנסו לבית של הדס מרון ברעננה, המשפט הראשון שהיא אמרה לי :" בשיחת הטלפון הראשונה שלנו דיימנתי לי שאת אישה דתיה, הפרויקט הזה שאתם עושים לברק מתאים ל"כיפות הסרוגות", אלו אנשים המגדלים את ילדיהם על ערכים , אהבת הארץ, נתינה וכדומה. "  חשבתי  רבות על המשפט הזה שהיא אמרה,  על המשמעויות החבויות בו, על מה זה אומר עלינו כחברה, חשבתי על חילונים ודתיים, על מסורתיים, חובשי כיפות סרוגות. ומה זה אומר. ....אז ככה שדתיים אנחנו לא, גם לא כיפה סרוגה, אבל גדלתי בבית עם הרבה מסורת. חשוב לי וגם לבן זוגי  שהילדים שלנו יספגו מסורת יהודית. מסורת זו לא מילה גסה. לא יקרה דבר אם ביום כיפור נצום, ובפסח שבוע לא נאכל לחם... חשוב שילדינו יידעו את מסורת העם היהודי. וככה אנו חיים ומחנכים.  ביום שישי כשאני מדליקה נרות, הם מצטרפי אלי ומבקשים משאלה, אני תמיד אומרת שאפשר לבקש מאלוהים כל הזמן, אבל ביום שישי כשאני מדליקה נרות, זה זמן מיוחד.(עשרים שניות שבהן אנו עוצמים עינים ומבקשים.....)

 הערך במשימה זו-  דוגמא אישית.  המטרה של המשימה היתה: לגרום לברק לבצע משימה (שאותה אנחנו בחרנו עבורו) תוך מתן דוגמא אישית בעיקר לחבריו, מכריו, ילדים בני גילו. אם ליהיות כנה עם עצמי קשה מאוד היום בעידן הפייסבוק, המחשבים וכו לבחון את הנושא. אנחנו מנסים, פועלים ומשתדלים לתת דוגמא אישית לילדינו בהמון נושאים, התנהגויות ומצבים אך הדברים שמעסיקים את הילדים היום רחוקים מדוגמא אישית.  אם נעצור ונחשוב לרגע, מתי כל אחד מילדינו נתן דוגמא אישית לחבריו... ולא דוגמא אישית באיזה בגדים ללבוש ואילו נעליים לנעול, אלא דוגמא אישית אמיתית..  דוגמא אישית שמתבטאת בעזרה לזולת, עזרה לחלש, עזרה לנזקק, עזרה לחבר או למישהו בצרה, עזרה לזקן או זקנה לחצות כביש, או אולי לעזור עם סל קניות כבד מהסופר,עזרה באיסוף מזון, או בחלוקתו. יש החושבים שהם עדיין קטנים, ולא יכולים, אולי לא כדאי לחשוף אותם לעולם האמיתי, לילדים שאין להם, אין להם מקרר מלא אוכל, מגירת עמוסת ממתקים, ארון שנשפכים ממנו הבגדים וכמה זוגות נעליים..                                       

 ניסיתי שברק יתן דוגמא אישית לחברים שלו- זו היתה המטרה שלי.  בלב בפנים, אמיתי-   לא מרגישה שהצלחתי.

 ברק לא היה נלהב שחבריו יהיו שותפים למשימה, כך אני הרגשתי, הוא קצת התבייש, היה לו קל יותר לפנות לילדים אחרים, להורים, למבוגרים, לאנשים שהוא יודע שמכירים את ה"חומר", שיודעים כמה הדבר שהוא עושה הוא חשוב ומוערך, הם בטח לא יצחקו עליו, ולא ירימו גבה. כי אין מה לעשות ואיך שאני לא אסובב את זה, את הנוער של היום מעניינים דברים אחרים. יכול ליהיות שזה טיבעו של עולם, אבל בפנים לא יכולתי להסכים עם המציאות. חשבתי רבות על ימי הנוער העובד בקן בורורכב מאוחד בגבעתיים.  על הערכים שקיבלנו בתנועת הנוער, בעולם שבו הטכנולוגיה היתה רחוקה ככ ממה שהיא היום, ההתעסקות שלנו כילדים היתה אחרת. דוגמא אישית היה ערך שקיבלנו בתנועה. המדריכים הקומונרים, המשצ"ים וכו, היו דמות חיקוי עבורינו. החיים לא סבבו באובססיביות סביב החומר. היה המון שיתוף, המון יחד, עבודת צוות וכדומה ולעיתים אני תוהה לאן כל אלה הלכו? האם אבדו בדרך? או שמא פנינו לשביל אחר , שביל שיש בו תמונות נוף אחרות, אתגרים אחרים, עצמים, דוממים, ופעילויות אחרות.או שאולי אני היא זו שלא הצליחה להאיר (בסטנדרטים שלי ...) את הדרך הזו?
 
המייל הראשון יצא לדרך וכלל לא מעט מיילים חזרה: הרגשה מחממת את הלב, דווקא מאנשים לא מאוד קרובים:"כל הכבוד ברק, נשמח לתרום, אתה עושה עבודה מדהימה וכו". הרגשתי שהניצוץ נדלק.  בער בי לעשות יח"צ בצורה אינטנסיבית, אבל עצרתי את עצמי, הרי המשימה לא שלי... וחוץ משניים שלושה אנשים נתתי למיילים של ברק ולברק עצמו לעשות את העבודה. הצעתי עזרה באיסוף הילקוטים מבתי האנשים וכמובן כביסה למי ששלח ילקוט מלוכלך..

הסלון שלנו התחיל להתמלא בילקוטים, בתחילה בודדים ולאט לאט נוספו עוד ועוד, כל כניסה של ברק הביתה עם עוד 3-4 ילקוטים גרמה לי להתרגשות. הפידבק שברק קיבל בכל איסוף של ילקוטים - אין לו מחיר ולא ניתן להעביר בכתיבה את העוצמה שלו. רוב ההורים היו אלו שמסרו את הילקוטים, לעניין החברים היו מעטים, והתגובה תמיד הגיעה מההורים. ילדים בגיל 12 עדיין לא במודעות של מעשים מסוג זה. הם עסוקים בדברים אחרים. מה אני רוצה מהם לעזאזל? מה אני מצפה מהם? הם לא בגילי, ללא ניסיון החיים המעט שלי.. או שלא מעט ועם מודעות של אחוז אחד מהמודעות שלי. טיפסתי על עץ גבוה מידי.

 הייתי צריכה לתת "דחיפות" קטנות לברק, התקשרת? ממי צריך לאסוף? אולי יש מישהו שלא חשבנו שאפשר לשלוח לו, ומה עם כל הכיתה שלך,? הוא לא היה מוכן, רק לחברים הקרובים הוא הסכים לשלוח מייל /הודעה אישית בפייסבוק. גם שום פרסום על הקיר שלו לא התקבל – וטו מוחלט!!  עזבתי. חבל.

כשהגיע ל 21 ילקוטים רציתי שימשיך עד שיהיו לו 30 ילקוטים. אני כזאת, שואפת למקסימום, זה היה ניראה לי בינוני משהו , לחצתי ומסתבר שטעיתי. "ד" האירה את עיני שברגע שהגיע לגבול התחתון הוא עמד במשימה שלו. לעיתים כשאנו ממשיכים מעל גבול (גם תחתון) הדברים לא נעשים בכיף. הירפתי. "כל הכבוד ברק, עמדת במשימה שלך. אפשר להפסיק ואפשר לעשות עוד איסופים. כל מה שאתה אוסף מעכשיו זה באופן מפורש ל FUN." אינני יכולה להסביר את מה שקרה, אבל בפועל הצורך/הרצון/השאיפה היתה לאסוף כמה שיותר ילקוטים. תוך יומיים-שלושה התווספו עוד ילקוטים והמספר טיפס ל 35!! גאווה!

הדס מרון גרה ברעננה, מזה 10 שנים ביתה הקט הופך בחודשי הקיץ למחסן ילקוטים. יש לה נציגים באזורים שונים בארץ המרכזים ילקוטים ומעבירים אותם אליה, מאחר והיא אינה עמותה ולא יכולה לקבל תרומות, אנשים וחברות תורמים לה את הציוד הנדרש כדי למלא את הילקוטים בציוד ההכרחי הנדרש וכן עוזרים בפיזור הילקוטים למרכזים השונים ולחלוקתם.היא דואגת בעזרה  מחברות  הייטק ואחרות  למלא את הילקוטים בקלמר מלא בכל טוב, מחברות, סרגל והפתעה קטנה. בעזרת הרבה מאוד אנשים טובים, לאחר מלאכת איסוף הילקוטים מתרכזים ביום אחד בחצר ביתה וכמו מפעל מנוהל בעבודת שרשרת יעילה ממלאים את הילקוטים, אורזים ומכינים חבילות שמוזמנות ממוסדות שונים בארץ. הגענו אליה אחר הצהריים, קרן-אור הצטרפה לנסיעה וספגה רבות משימה הזו.(אפשר להסתכל על זה כערך מוסף...) לאחר שנכנסו , ערכנו היכרות קצרה ומסרנו את כל הילקוטים נתבקשנו לעזור ב"עבודה מקדימה".כמובן שהתשובה שלי היתה  מיד חיובית, במוחי כבר התרוצצה המחשבה שהינה יש פה עוד משהו שהילדים ירוויחו ממנו, יספגו, יתמלאו בתחושה ובהרגשה שקשה להעניק להם ביום יום..

קרן-אור נכנסה ישר לעינינים והתחילה למלא קלמרים לפי ההנחיות שהדס נתנה לה, 3 עפרונות, מחק, טושים, מחדד מספריים וסרגל. ארזנו עשרות קלמרים, כעבור שעה וחצי יצאנו משם עייפים אך מרוצים. גם תרמנו 35 ילקוטים (מתוך כ 1000 שלבסוף נתרמים) וגם עזרנו בעבודת אריזת הקלמרים. הדס הזמינה אותנו לבוא ב 11/7/11 בשעה 17:00 ליום סידור הילקוטים.

  לביקור השני אצל הדס,ברק לא רצה להצטרף . נסעתי עם קרן-אור ואיתמר. בשלב הראשון התאכזבתי שברק לא בא ליום מיוחד שכזה, הרגשתי קצת כעס, אולי אכזבה מאוד גדולה, מצאתי נחמה באיתמר וקרן-אור. הוא את שלו כניראה עשה ומיצה. שוב חבל. אבל אין לי הרבה ברירה... הילדים שלנו אינם אנחנו, ואין זה נכון להגשים דרכם את הצרכים/רצונות/פנטזיות שלנו, לא מה שלא היינו ולא מה שלא ניהיה. הרפתי ממנו, לא לחצתי ולא שכנעתי. יצאתי קצת כועסת בפנים אך מבינה שהוא את שלו עשה.  יצאנו מהדס כעבור שעתיים, הילדים היו עייפים, המפעל שנמצא בחצר ביתה הוציא באותו היום מאות ילקוטים ארוזים ומסודרים בשקיות ענק בדרכם לרחבי הארץ למאות ילדים שיד הוריהם אינה משגת לקנות להם ילקוט חדש.

אולי זה לא ככ רחוק מהמציאות, אבל הייתי רוצה , מאוד, שגם ילדים בגיל 12 לא יתביישו להוות דוגמא אישית אמיתית לחבריהם, משפחתם וסביבתם בנושאים של עזרה ותרומה לקהילה. ואולי אם יהיו מעורבים יותר בפעולות שכאלה הבושה תפוגג...איך רותמים  ילדים ובני נוער לדבר שכזה? למישהו יש רעיון?

כשירדנו לאוטו , כל המשפחה, (מספר פעמים כדי להעמיס לתוכו את כל הילקוטים )הפעם לקראת סופה של המשימה, הייתי מרוצה מהתוצאה ,  בלב בפנים- הייתי מרוצה מהדרך שעבר ברק בפרט ואנו כמשפחה בכלל.קרן-אור ואיתמר קיבלו שיעור קצר בדוגמא אישית- וזה שווה הרבה!!

בינתיים, עד לכתיבת פוסט זה ברק השלים עוד שתי משימות: חברות ונתינה שהיו מדהימות ומרגשות מאין כמוהן, משתדלת להעלות על הכתב במהירות האפשרית את מה שהתרחש...

נ.ב.

מצ"ב הקישור לכתבה שהתפרסמה על הדס מרון במסגרת סדרת כתבות:"ישראלי עשר".

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=742990